top of page

ביקורת מסעדות / אוהב אדם


האפ, האפ, האפ!


אין צורך להציג בפני הקוראים אניני הטעם את השף אוליאל קרויצפלד, בעליה של מסעדת אנתרופופאגוס המהוללת וחציר ימיו האהובה. קרויצפלד, מחלוצי הבישול האנתרופופאגי בעירנו, רכש את מיומנתו בשלוש השנים שבהן התגורר באגן האמזונס, שם התמחה בתבשילי קדירה רוויי ניחוחות של עלמים צעירים, בשליקה מהירה של קשישות ואף בפשטידות אלגנטיות מבשרם של תינוקות. כל מנותיו של קרויצפלד מתבססות על מתכונים שהעתיק בדי–עמל מספר הדרכה אנתרופופאגי מתפורר שמצא על גדות נהר הריו נגרו. רק רכישת השליטה בשפה שבה נכתב הספר, להג גרוני מבעית של אוכלי אדם אותו דוברים כיום רק שלושה בני אדם בעולם, הייתה עולה לרוב הקוראים בשפיותם ואולי אף בחייהם, אולם לא היה בכך לרפות את ידיו של קרויצפלד העשוי ללא חת שתירגם את המתכונים לעברית ואף הוסיף עליהם כהנה וכהנה שכלולים.

מובן שבשנים האחרונות קמו לקרויצפלד מתחרים שונים, שהתיימרו לשחזר את הצלחתו, תוך שימוש במתכונים המוניים ובחומרים תעשייתיים זולים. אך מה בין מגע הקסם של קרויצפלד בהעבירו את סכין הגילוף על הבשר עול ימים, לבין חבטות הקורנס הגסות שעולות יום וליל ממטבחיהם המזוהמים של מוסדות כמו מונטזומה, מיק–מק, גרעטל, אוגולינוז וכמובן פיגולוני המסלידה, שהתיימרה להשמיע בשורה ממש בתחום בישול התינוקות, ולמעשה הגישה מנות תפלות וסרות טעם שהיו מביישות אפילו מזנון דרכים אנתרופופאגי צנוע.

לפיכך פתיחת מסעדתו החדשה של קרויצפלד, האפ, האפ, האפ!, היא לא פחות מיום חג לתרבות האנתרופופאגית. שם המסעדה מבוסס על הקריאה הנודעת ״לאכול, לאכול, לאכול!״ של בקסבקולנוקסיווה (הראשון–לאכול–בשר–אדם–על–שפך–הנהר) הצפון אמריקאי, השוכן בבקתה על צלע הר ומבשל על אש גלויה את אורחיו הבלתי קרואים. עיצוב המסעדה שובבי ומעודן. רפפות התריסים באולם המרכזי עשויות שפתיים אדומות שנתפרו במלאכת מחשבת זו לזו, נברשת עצומה עשויה עצמות לבנות כסיד מפזה אור יקרות על האולם ועל הקירות גדלים פרא שרכים דקיקים, דוגמת אלה שיכול אדם לחזות בהן בהליכה לאורך אחד מיובלות האמזונס.

המלצרית שהגישה לנו את התפריט אמנם הייתה חביבה, אך התגלתה כבורה גמורה באנתרופופאגיה. כשנאלה מהי התשובה הראויה לקריאה ״האפ, האפ, האפ!״ ("הויפ, הויפ, הויפ!", כמובן), הגיבה במשיכת כתפיים, והציעה שנזמין מבחר מאזטים. אל השולחן הוגשו בתוך צלחות פורצלן זעירות המנות מחית של חנית, כבד של עובד ופרשדונה של רונה.

כאן המקום לציין כי מסעדה אנתרופופאגית ראויה לשמה נבחנת בראש ובראשונה באיכותם של חומרי הגלם. אפשר לצטט בהקשר זה את דבריו של האנתרופולוג והאנתרופופאג אלברכט שפיצנאגל: ״טוב ילד מסכן וצלוי ממלומד זקן ומאודה״. מובן שמלים אלה, מלותיו האחרונות של שפיצנאגל, היו יותר בגדר משאלת לב ממסקנה מדעית, אולם קשה לחלוק על אמיתותן. בל נטעה, לא כל נער הוא בגדר חתיך שראוי להתכבד בו, ואין דינו של פועל בניין מחוטב גו כדינו של מוקדן שירות טלפוני מוכה עגבת. לכן, קשה לתאר במלים את אכזבתנו כשגילינו באיזו זיבורית משתמש קרויצפלד במסעדתו הנוכחית. כל הבשר שהוגש לנו היה חולני, גרום, מדולדל, עיסתי, ובאופן כללי נתעב למדי. דומה שקרויצפלד, אולי מסוחרר מאוויר הפסגות של עילית הבישול האנתרופופאגי, בחר להעליב את הסועדים במסעדתו הנוכחית בחומרי גלם זולים כל כך, עד שהיו זוקפים אי–אלו גבות גם במטבחים שורצי המקקים של מתחריו.

מובן שמכאן ואילך הידרדרה הארוחה במדרון חלקלק של כישלונות גדולים וקטנים, מפוארים ועלובים. הסלט פרחי כמורה ופרחי טיס על מצע של פרחי קישואים היה שגרתי ונטול ברק. החזרתי את המנה בשלמותה למטבח, וכפיצוי הוצעה לי מנה אחת אפיים, שני אפים משייטים להם ברוטב טריאקי מתקתק וסמיך. דומני שנערי נערים חסרי אף הציצו בנו ובצלחותינו מן המטבח, ואין לי ספק שחשבו את אותה מחשבה שעלתה במוחי: מדוע לבזבז שני אפים טובים על מנה כה חובבנית וירודה. החזרתי גם את האפים למטבח. כפיצוי הציעה לנו המלצרית את מנת יורד הים. שם המנה מבוסס על מילותיו של קולרידג׳ (״נשכתי את ידי ושתיתי הדם / וקראתי מפרש מפרש״) — אם כי מוגזם לצפות מן המלצרית הנבערת לדעת זאת, והיא משתייכת למטבח האוטואנתרופופאגי של איי פיג׳י. המזמין את המנה זוכה לאכול את ידו שלו, שמותקנת במהירות לנגד עיניו בתיבול המבוסס על רודף צדפות סמיך. המלצרית אף הביאה עמה קופיץ מושחז לחיתוך מהיר של יד הסועד. סירבתי בנימוס וליתר ביטחון השארתי את ידי בתוך כיסי המכנסיים.

למנה עיקרית הזמנתי קדירת שבעים בהונות ידיים ורגליים על הפלנצ׳ה ולצידה ממרח מוסס ונוסס, העשויה מבשר שיושן משך שנתיים על צמרתו של עץ עד לזליגת רקבובית סמיכה וניחוחית מתוך נקבי הגוף. שתי מנות קלאסיות, שדרושה כוונת זדון של ממש כדי להרסן, אך נראה שלקריצפלד, בגלגולו הנוכחי,

コメント


bottom of page