top of page

דיוקנאות / עפרי אילני


מורן


אלסטיות: זוהי המידה הנאצלת ביותר בעיניו של מורן. את המילה הזו הוא מגלגל בראשו כשהוא צועד מדי יום בין ערמות פסולת בניין וכלי רכב מסחריים, בחזרה מהמקום בו הוא עובד. אחר כך הוא ניגש לראי, מתפשט, וסורק את העור שבאזור הצוואר והשכמות שלו, כדי לוודא שנותר גמיש ומבריק. אם הוא מבחין בגבשושית או ביבלת, הוא ממהר למרוח עליה חומר מתאים.

מצד שני, הוא נחרד גם מאותם הומואים בני גילו, שמספיגים את פניהם בכמות גדולה כל כך של קרם, עד שבהמשך היום נקבוביות עורם מתרפות ומתרחבות ומפרישות מין חלב שומני – כמו אותם זוחלים טרופיים הפולטים עם רדת הערב את מיץ המרה של החיות שאותן אכלו בצהריים. לכן הוא מקפיד למרוח כמות מדויקת, מדודה, של נוזלי טיפוח סינתטיים ככל הניתן, חלקלקים ופשוטים, "נוזלים יבשים" כמו שהוא מכנה אותם בינו לבין עצמו.

חומרים סינתטיים בעלי מרקם חלקלק: מורן מתבונן בהם בהערצה ובקנאה. לשוב למצב המינרלי, הטהור ביותר: זה מה שהיה רוצה. בדרך כלל, הוא מעדיף שלא לקרוא ספרים מעמיקים מדי, ונוטה למה שנקרא easy reading – ספרות אמריקאית איכותית למחצה, שאמנם אינה שטחית ממש, אבל עוסקת באנשים צעירים, נקיים, ובכל אופן "לא מרגישה כמו ממחטה ספוגה בנזלת ודם". לכן הוא בכלל לא קורא ספרים שנכתבו על ידי נשים ומתרחק גם מרומנים קלאסיים, שמשעממים אותו. פעם היה מסוגל לסבול את להפך של ז'וריס-קרל הויסמנס – דיוקן מעודן של בן אצילים חלש ומנוון, המאיר באור צונן את חייו הסטאטיים, היגעים. כאילו היה זה אקווריום של דגי מעמקים חיוורים, הוא מעלעל מדי פעם בספר, ומדמה את פרצופו שלו ממוסגר בתוך שורת הדיוקנאות של משפחת אצולה שוקעת.

כשאיזה מאבטח מזחיל את ידו על הבטן התחתונה שלו, מורן נמלט למחשבה להיוולד לשושלת אצילים: לגדול בעצלתיים, מפורכס, רבוץ בתוך בדים כבדים, חופשי לגמרי לעדן, בחושך, הרגלים מעוותים. אבל ככל שהוא מחבב את אותם צעירים מעודנים, פרחי הצל הענוגים של סוף המאה התשע עשרה, המחשבה עליהם מעוררת בו אי נוחות לא נעימה. המחוכים, חזיות הגברים, הפודרה – כל אלה מזכירים לו את סבתא שלו. הוא חושב לעצמו שגם מעיל הפרווה המכוער שהיא לובשת לא נחשב מכוער כשקנתה אותו. הרעיון שיום יבוא וגם סגנון חייו המצומצם והמדויק ידהה וייחשב למיושן מדכאת אותו. מה שגוסס דינו להירקב חשב. כדי להישאר ולא להתכלות עליו לנוע; הסטאטיות של תקופתנו היא דווקא התנועה התדירה, הכספיתית.

מורן ביקש תמיד להינתז קדימה; לכן הוא מעדיף קולנוע על ספרים. אפילו לא קולנוע: יותר ויותר הוא מוצא את עצמו מתהפנט מאותם זרמים סמיכים, חסרי ריח, ששוטפים את המרקע בפרסומות ליוגורט או לתכשירי גילוח, ואז מתפרקים לקילוחים של מולקולות נוקשות וצפידות בסיוען של הפרסומות האלה, מורן פיתח אמצעי התמודדות מחשבתיים עם כל אחד

מהנוזלים שמופרשים בכל זאת, מדי פעם, מגופו. כשנחתך בגילוח, למשל, הוא חשב על הגופיפים הקטנים שהרכיבו את זרם הדם בסדרות החינוכיות שראה בבית הספר. בדרך לא ברורה, המחשבה הרגיעה אותו. הוא הבין שהוא לא יכול למות.

ומה לגבי זרע? מורן שמע שלפריחת החרוב יש ריח של זרע, והמחשבה על כך הגעילה אותו, אך הוא אף פעם לא הריח חרוב בעצמו (מאז ומעולם, כבר בבית הספר היסודי, ידע שאין לו מה לחפש מחוץ לעיר). לעומת זאת, מאז שפלט זרע בפעם הראשונה, אולי בגיל אחת-עשרה, הבחין בדימיון בין הריח שהפיץ הנוזל לבין ריח אחר שהכיר היטב: גם למי הבריכה המוכלרים, השקופים-סטריליים, היה ריח נעים של זרע. וכך, כשהוא מזדיין, מעדיף אסף לדמיין שמגופו ניתז כלור טהור, נדיף ורעלי. רק לעתים רחוקות מבזיק בזכרונו איש שמן שראה פעם ליד המלתחה של הבריכה כשיצא מהמקלחת בכפכפים מזוהמים, והמים נטפו על גבי השיער הסמיך שעל בטנו.


יוסי

רובו המוחלט של העולם יודע על יוסי רק שלושה דברים: הוא הומו, הוא שכיר והוא נודניק. העובדות האחרות עשויות להשתנות, או להתחלף אחת בשנייה: הוא יכול לעבוד במשרד הדואר, בארכיון המיקרופילמים או בלשכת הבריאות הממשלתית (כל מקום שמדיף ריח של נייר ושל כלכלה קיינסיאנית); הוא יכול להיות גבוה, רזה מאוד או ממוצע לחלוטין; הוא יכול לגור ברמת גן, בחולון או בשיכון דן, אבל אף פעם לא בשדרות ח"ן או בנווה צדק..

מבחינתן של העובדות במקום שבו הוא מועסק, יוסי הוא ההומו היחיד שהזדמן להן לראות, חוץ מהמעצבים האקסצנטריים שמתארחים לפעמים בחלק האחרון של תכניות הבוקר. אך בשונה מאלה, אין בו שום תכונה מרתיעה במיוחד או מושכת. להפך - צורת הקיום שלו, מבחינתן, מבוססת בעיקר על היעדר: מיד ברגע הראשון הן מבינות שזוהי לא אישה (בכך קל להבחין) אך גם שנוכחותו אינה מצריכה את אותה ההתאמה של ההתנהגות שמעניקה משמעות לנוכחותו של גבר. מכאן, שיכלו לראות בו מין רהיט, לולא ניחן בקפדנות קפריזית והרבה להתווכח בקולניות. כך או אחרת, הן התרגלו אליו מזמן, אולי כי לא ניסו אף פעם להבין אותו. ולא שזה מורכב - הוא מעולם לא התיימר להיות אדם עמוק.

ילדותו היתה עשויה להיות סטנדרטית, לו רק היתה מסתיימת בזמן. אך יוסי התעקש למשוך אותה מעבר לתקופה הרצויה. הוא חש בנוח עם תפישת המציאות של העשור הראשון לחיים, על פיה העולם פועל ביעילות ובקוהרנטיות למרות שאין בו מין. "אין טעם להוסיף ישים מיותרים", חשב. הרמזים הראשונים לקיומו של הקרחון הזה מתחת לפני המים הותירו אותו אדיש. אחר כך הוא נבהל, והשתקע בפעילויות שהבטיחו סדר והיגיון בסביבתו הקרובה. "אם הרבה, אז רק מאותו הדבר", לחש לעצמו; ריבוי של איכויות הוציא אותו משלוותו. וכך, בגיל שמונה-עשרה, הצליח לסדר מספיק את ארון הבגדים שלו, ואת עולמו בכלל, כדי שיוכל סוף סוף לקלוט לתוכו גם את המין; אך רק עם גברים כמוהו.

כיוון שהתנגד למטאפיזיקה מכל סוג, וההבדל בין מה שלא קיים לבין מה שסמוי מן העין גרם לו לבלבול, בחר לחשוף מיד את העדפתו, ומאז הוא מרבה לדבר עליה במקום עבודתו. לדעתו, הכניע את המין, והעמיד אותו במסגרתו של סדר הדברים היומיומיים, יחד עם התיקיות, הסכו"ם והמצעים. בשעה חמש בערב, למשל, הוא ממהר לנעול את משרדו ומסביר שהוא ממהר לגן העצמאות. פעם התלונן שהוצאות על נערי ליווי אינן כלולות בשכר.

הוא מאמין בנחיצותם של מוסדות דמוקרטיים, המבוססים על ייצוג היררכי מדורג ככל הניתן. המנהיגים כמעט ולא מעוררים את דמיונו, אך הוא אוהב לראות את המוני המצביעים מתכנסים באולמות, לבושים בחולצות צווארון. לכן, בימים בהם אינו הולך לגן הציבורי, הוא נדחק לישיבות הפתוחות של אגודת ההומואים והלסביות, או של מרכז מפלגת העבודה, או אפילו של לשכת המהנדסים. מבלי להתבלט, הוא מתמקם בנקודה שמאפשרת להשקיף על ההתרחשות בכללותה, ומתפעל מהמצב החד-פעמי בו הריבוי המטריד של תכונות הנוכחים (מקום המגורים, התספורת, העיסוק) מאבד לחלוטין את משמעותו לטובת שוויון דמוקרטי מוחלט.

אזרח פעיל, עובד מסור, טוב מזג: מכל בחינה שהיא יכול היה יוסי לגלם את האידיאה הרפובליקנית בפיתוחה המושלם. נידחותו החברתית אינה אלא אינדיקציה לנוכחותם המזיקה של משקעים קדם-רציונליים מאחורי מראית העין של עקרון השיוויון הדמוקרטי. מהצבא, למשל, הוא התאכזב כשהתוודע לחוסר האחידות שבארגון והמבנה של היחידות השונות. "ידעת שלסגן אלוף בשלישות יכולים להיות פחות מחמישה חיילים, ובגולני לפעמים חמש מאות?", שאל שוב ושוב את האפסנאים האחרים בבסיס הנ"מ בו שירת, עד שהעיפו אותו על חוסר התאמה.


אסף


מה הניע את אסף, מפקד קורס בבית הספר לקצינים, להירשם כשנתיים לאחר שחרורו מהצבא לחוג לפילוסופיה באוניברסיטה? מאז גיוסו נבדל משאר החיילים בגישתו הרצינית והמעמיקה לבעיות שהציב בפניו שירותו הצבאי. "מטול זה לא סתם, אתה מבין? לכלי הזה יש היסטוריה. מורשת", היה מסביר בחשיבות לכל מי שישב לידו בזמן ההכנה למסדרים, ומתאר איך שינתה חוליית הרתק את פניהם של קרבות שונים בשנות השבעים, שאת שמותיהם אפילו המ"מ לא הכיר. גם בסדרות חינוך, בשעה שחבריו קלי הדעת היו ממהרים לשק"ם, נהג אסף להישאר בחדר ההרצאות ולשוחח ארוכות עם המילואימניקים כסופי השיער של המדור לידיעת הארץ, על מלחמת ההתשה או על דוקטרינת הלחימה הסובייטית.

אחר-כך, כשהוסמך להדרכה (בין השאר בשל אופיו העיוני), נאלץ לאמץ לעצמו חזות נוקשה ונחרצת יותר, לנוכח הלגלוג הקל שזיהה במבטיהם של חניכיו מחטיבות החי"ר. רק מש"קיות החינוך ידעו שהוא בחור מקסים: אחת לכמה שבועות היה פוקד את משרדן, מעלעל בספרים החדשים שנוספו לספריית ההשאלה הקטנה ומחווה את דעתו על הסרטים האחרונים שיצאו לאקרנים, כל זאת תוך שתיית נס קפה עם חלב. בשלב זה עדיין לא כרסם דבר בביטחונו האינטלקטואלי, והוא היה פנוי כל כולו ל"התמקצעות אג"מית". לפעמים, בזמן תדרוכים משעממים שהעבירו קציני המטה הגבוהים, נזכר פתאום באיזו דמות של קפקא, ותהה אם מישהו ממאות לובשי המדים שישבו באולם מכיר אפילו את שמו של הסיפור. לא, השיב לעצמו. ישנם אולי קצינים העדיפים ממני בניווט, בירי ואף בהדרכה, אבל איש לא יגזול ממני את השכל שלי.

"חוסן אינטלקטואלי": כך כינה את הנכס הזה בינו לבין עצמו. הוא חשב שאם ימלא פעם תפקיד בכיר בצבא, הוא יכניס סעיף כזה לשאלוני ההערכה של הקצינים. אבל אותו חוסן התערער בבת אחת, במחזור השני או השלישי שהעביר. באותו יום הציג לחייליו טיפוס קטלני במיוחד של תחמושת שהיה מסוגל, כדבריו, "לפוצץ ראש של מחבל ממרחק של 200 מטר" וגם "לטחון את הבשר שלו ולצאת מהצד השני". אחד החניכים שאל האם השימוש בחימוש כזה אינו נוגד את אמנת ז'נבה. אסף פקד על החניך להכין הרצאה בנושא הקוד האתי של צה"ל. "את הקוד הזה כתב הפילוסוף אסא כשר, שהוא אחד הפילוסופים החזקים שיש לנו היום", אמר, והוסיף ליתר בטחון: "צה"ל הוא הצבא היחידי בעולם שיש לו קוד אתי שכתב פילוסוף מהמובילים שיש היום בעולם".

באותו יום אחר הצהריים, כשהתקלח, הגיעה לאוזניו שיחה, שהתנהלה בין שני חניכים שאותם שלח אחרי השיעור לעבודות רס"ר. הם התיישבו לנוח ליד חלון המקלחת, ואחד מהם (גבוה ומעט חיוור) הטיל ספק ביעילותו של הקוד האתי, וציטט מישהו שאמר שערכים אי אפשר בכלל להקנות. אסף כעס כל כך שנאלץ לאונן.

יומיים אחר כך החניך הדעתן עף מהקורס. אבל הידיעה שמביטים בו מהצד גרמה לאסף להרגיש חשוף להתקפה שאין לו אמצעים להתגונן מפניה. זה היה בלתי נסבל. הוא החליט שאחרי השחרור ילמד פילוסופיה, "במקום הכי איכותי שיש" - אולי אצל אסא כשר בעצמו. ואם, כפי שטען אותו חניך מעצבן, אסא כשר אינו הפילוסוף המקצועי ביותר – הוא ימצא פילוסוף מקצועי יותר ממנו, וילמד אצלו, "עד שיידע כל מה שצריך לדעת".

אחרי הצבא נסע אסף לעבוד במיאמי, אצל קרוב משפחה שהחזיק בקזינו. משם המשיך לטיול ארוך בצ'ילה ובפרו. חודשיים אחרי חזרתו, כבר מצא את עצמו באחד מתרגילי המבוא של הפקולטה למדעי הרוח.

התברר לו שהפילוסופיה קלה לכיבוש יותר משחשב. השיעורים הזכירו לו את הפעולות בתנועת הנוער, שבהן ידע תמיד מה להגיד כדי למצוא חן בעיני המדריכה. המרצים הזקנים והמרצות הצעירות הסתדרו איתו היטב, והעדיפו אותו על פני הסטודנטים הערבים וההומואים המתחכמים. אפילו עם המרצים השמאלנים הוא הסתדר, כיוון שהתמצא טוב יותר מהאחרים בהיבטים המטריאליים של התרבות והחברה. בסך הכול, הוא מעולם לא חשב על עצמו כאיש ימין, אלא השתייך, כדבריו, "למרכז המתון הדוגל בחוסן מדיני".

כעת הגיע הזמן לתאר כיצד אסף נראה. היה לו אף מעט סמוק, ונטייה קלה להתקרחות כבר מימי הצבא, שהותירה מלפנים מצח גדול, סלעי. הוא הרכיב משקפיים, ולבש בדרך כלל חולצת משבצות – שבמשך לימודיו האקדמיים נעשתה בהירה ועדינה יותר ויותר.

תגובות


bottom of page