top of page

הולדת המדע

יותם פלדמן

 

אני מתבונן בדמויות שבציוריה של רחל פרץ והן מטילות עלי אימה. אלה ישויות זועמות. מפלצות ליליות, ערמומיות, קנאיות ושטופות טינה. בעיקר שטופות טינה. את המיתולוגיה העכורה של רחל פרץ מאכלסים ציידים וניצודים, אינקוויזיטורים ונחקרים, סוהרים שאינם יודעים חסד ושבויים שהתקווה מהם והלאה. לפעמים יש בהן, באותן המפלצות, מן העדינות. פעמים הן מתבדחות או משחקות, ועדיין אכזריות. שעשוע של משחק מקדים נהפך במהרה לאורגיה של ביתור איברים, בין מלות רוך שלוחש מפלץ תחת שמיים נטולי כוכבים משורבבת קללה, חוט משי רך נהפך לחבל תלייה שיתהדק עלי צוואר, עצי פרי שופעים למראה מניבים פירות שחורים ומורעלים.


אמנה כמה מאותן מפלצות: האיש בעל פני החרגול; המלקָה, לובשת בגדי עור שחורים, בידה פרגול; אוכל הנמלים; הילד שאיבד את כפות רגליו; האיש שהשמש עיקמה את עיניו; עבדהּ הנרצע של התשוקה, בעל פני מים צהבהבים וחיוך חיישני של סריס.


כולם זועפים, ועל מה זועפים? הם מקללים את יום היוולדם! שטופי טינה על בקיעתם, כאתנה מתוך ראשו של זאוס, מתודעתה של הציירת (ומה גרוע יותר, להיות לכוד בתוך מוחו של אדם אחר או להיחלץ מהגולגולת המפוצחת ולאבד את הדרך חזרה?



כמה הרבה נכתב על היוולדם של שדים מתוך בקבוקים, כמה מעט על רצונם של אותו שדים לחזור אל רחם הבקבוק שממנו יצאו). גדול הטורפים הוא המדען. אני מזהה אותו בציור של פרץ שאותו אכנה "הולדת המדע". בציור רואים תינוק מגודל ממתח את איבריו בתוך שליית אבן ירקרקה. על ידו השמאלית של התינוק מונח דב נמלים קטן, על ידו הימנית צלם אלה אשורית, זו מפנה את עורפה אל פניו הרעבות של התינוק, תחת רגליו מנקרת תרנגולת. התינוק מתלבט – אל מי מהשלושה ייגש ראשון.


למה "הולדת המדע"? ברור, על-פי העיניים הגדולות והגולגולת הרחבה, שלתינוק הזה יש נפש של מדען. סוקרטס, המדען הראשון, מתואר ב"משתה" כבעל אף פחוס ועיניים שיוצאות מחוריהן. זה תינוק משכיל וסקרן כסוקרטס שמדד, באמצעות גוש של שעווה חמה, לאיזה גובה מנתר הפרעוש, שברוב סבלנותו חקר מה מקור זמזומו של היתוש, האם הוא מתעטש או שמא מפליץ. התינוק מת לנגוס באוזנה הימנית של האלה האשורית.


המדען הוא טורף אוכל-כל ובעיקר אסתטיקן מושבע. בעבור האלגנטיות של התיאוריה המדעית, היופי המינרלי של העובדה המוקשה, יאכל מכל הבא ליד, מריריות הכוכבים ועד שריון הצב. המדען אחוז בולמוס, נטול עקבות וחסר זהירות, ימצא עצמו עד מהרה עם בטן מלאה אך בעולם ריק ואילם, טבע שחדל מלדבר אליו. אין בעולם אלים לבד מהתוהו, העננות והלשון, מלמד סוקרטס לתלמידיו.


התינוק המדען בציור הזה יגדל ויהיה לאיש המכוער בעולם, כלומר סוקרטס, שאותו פוגש זרתוסטרא בממלכת המוות בין צוקים שחורים ואדומים: "הכר הכרתיך, אמר וקולו כפלדה: 'אתה רוצח האלוהים! הנח לי ואלך. לא יכולת לשאת את אשר ראה אותך – ראה אותך לפני ולפנים, הוי איש מכוער מאין כמוך'". מקור התיאבון של המדען הוא אם כך האימה. הוא לא יכול לסבול את המבט שנעוץ בו, ולכן נועץ את שיניו במי שהעז להביט בו. הכאוס של הטבע מתאכל בקיבתו המדען. הוא מתמוסס בניהיליזם של התיאוריה המדעית.


סוקרטס נשפט על רצח האל ושתה מכוס התרעלה (המוות לא הפחיד את סוקרטס). אבל אחיינים ובני דודים של הפילוסוף הראשון, טורפים בדרגות שונות וממינים שונים, פזורים בכל קצוות תבל. אפשר למצוא אותם למשל במיתולוגיות שנפרשות בעמודי הפשע של עיתוני ערים גדולות.


המאהב הסוקרטי הוא הקניבל, זה שלא סובל את מבטו של האהוב, ולכן מוכרח לבשל אותו. זה מאהב שהסקרנות בוערת בדמו. לא די לו בפיו של האהוב, במגע עורו, בקולו הרך, הוא מוכרח לדעת עוד, לברר את העניין עד תומו, ולכן לטעום את איבריו הפנימיים של האהוב. גם לי גורם סבל זוג עיניים שלטוש בי, אהוב ככל שיהיה בעלן, גם בי יש מהסקרנות המדעית ומהנפש המדעית. מבחינה זו נפשי קרובה לזו של האיש המכוער בעולם. לכן יצאתי ביום קיץ גשום לביקור בביתו של המשורר הקניבל בשכונת גררו במקסיקו סיטי.


המשורר הקניבל, א"ז, לא היה רק משורר, הוא היה מחזאי ומחבר ספרי אימה. הספרות לא היתה ייעודו של המשורר הקניבל, היא היתה שלב בסולם שבו ירד אלי הפשע (ואלי המפלה). המשורר הקניבל רצח וביתר ובישל לפחות שלושה מאהוביו, יש אומרים שמונה. לחוקרי המשטרה בבית הסוהר סנטה מרתה אמר שבישל את האהובים, אבל את הבשר לא טעם, הוא הגיש אותו לכלבי השכנים, ואלה אכלו אותו בתיאבון. מה שראו השוטרים על שולחן האוכל בדירה שבקומה השנייה עירער את גרסתו של המשורר. על השולחן היו פלחי לימונים טריים, רוטב סלסה וצלחת שעליה אומצה מוזרה (ממצאי המעבדה הפורנזית אישרו את חשדות השוטרים).


נכנסתי אל הבניין, שמו של המשורר הקניבל עדיין כתוב על מדבקה קטנה על תיבת הדואר. שכנה, בידה שקית זבל שחורה, חמקה במורד גרם המדרגות. השכנים הם שהזעיקו את המשטרה אחרי שקולות של מאבק עלו מהדירה. כמה מהם תהו מה עלה בגורלם של אותם בחורים שנכנסו אל דירתו של המשורר אבל לא יצאו ממנה. חדר המדרגות מצחין. רפש מי גשמים דבק במדרגות העץ, טיפות מחלחלות מבעד לגג.


יומיים לפני שנעצר עוד ישב המשורר הקניבל על ספת חדר האורחים בביתו, לצדו בחור צעיר. הם שתו יין. "מה היה היום המאושר בחייך?", שאל הבחור, כלומר האהוב את המשורר, "היום הזה", ענה המשורר, כלומר הקניבל, "דווקא היום הזה?", שאל האהוב, "דווקא היום הזה", ענה, והבחור ציחקק. "זה היום המאושר בחיי", אמר המשורר, "היום המאושר בחיי", אמר, והבחור החוויר. דלת הדירה היתה נעולה. כעבור שעתיים ישב המשורר הקניבל מול דלת המקרר הפתוחה. בתוך המקרר היו שקיות ניילון מלאות בבשר. הוא בכה: "זה היום המאושר בחיי, המאושר בחיי", אמר לעצמו שוב ושוב.


עליתי אל הקומה השנייה, שני כלבים נבחו בקומה שמעל.


ביום המעצר טיפסו שלושה שוטרים של משטרת מקסיקו במעלה חדר המדרגות ופרצו אל הדירה, שהיתה ריקה. שוטר אחד צילם את הצלחות שעל שולחן האוכל, את פלחי הלימון, את רוטב הסלסה, את האומצה המשונה, שוטר אחר בדק את החלון, השלישי זינק במורד חדר המדרגות. את המשורר הם מצאו שכוב על מרצפת הרחוב. לבית המעצר הובל עם שבר ברגל השמאלית וסדקים בגולגולת.


מעבר לדלת הדירה שבקומה השנייה בשכונת גררו דממה. המשורר הקניבל כבר לא גר כאן. לפני שנים תלה את עצמו בבית הסוהר סנטה מרתה. הוא התקין לולאת חנק מחגורת מכנסיו וכרך אותה סביב צווארו. הסוהרים מצאו אותו בשעת שחר, מתנודד מקורת התקרה, עיניו מתפקעות מחוריהן.


בעיני עצמו היה המשורר הקניבל נביא. בפתח האפולוגיה שלו, חוברת שירים צנומה, היחידה שהוציא, כושלת כמו כל יצירותיו האחרות, "כתוב בדם", זו היתה הכותרת הבנאלית, כתב: "יום יבוא ובו כולם ינהגו כמוני", סתם ולא פירש.


ישבתי עוד שעה קלה על חדר המדרגות, חשבתי על גורלו של מי שסקרנותו לא יודעת שובע, פשוטו כמשמעו. נידחות, שיגעון, כליאה, בעיות במערכת העיכול. כך נראות שנות הדמדומים של הפילוסוף הסוקרטי. הכלבים נבחו, עתה אחוזי טירוף, ואני ירדתי אל הרחוב שנמלא רוכלים וכייסים, הלכתי בחזרה הביתה.


אבל מותו של האיש המכוער בעולם אינו סוף הסיפור הזה. את התמונה הבאה מציירת פרץ בציור אחר. תחת שמיים צהובים אוכל פרח את ראשו של הפילוסוף, תאו נכון לזנק לעבר כרסו, רוחו של האהוב, בדמות ציפור, מרחפת מעל. הטבע משיב מלחמה שערה. גם החיות רעבות, גם הן תאוות חוכמה; הן להוטות לחלץ את בשר התופעות מתוך כרסו של האיש המכוער בעולם.




Comments


bottom of page