ילדות במינכן / ידידיה חבקין

קטעי הממואר המובאים כאן נכתבו על ידי אדוארד ידידיה חבקין — אסטרולוג, קליגרף והומוסקסואל נלהב. חבקין נולד במינכן ב–1903 למשפחה יהודית רוסית. את ילדותו בילה במינכן — לשם עבר אביו, נתן בן ציון, כדי ללמוד טיפוגרפיה — ובכפרים סמוכים אליה. אביו היה מחלוצי הצמחונות בגרמניה ופעיל במעגלים ספיריטואליסטיים — נטייה שהשפיעה גם על הבן. אחרי שהאם התאבדה כשבנה היה בן שש, גודלו הילדים על ידי אומנות ועל ידי האב — טיפוס אקצנטרי שהיה נתון למצבי רוח קיצוניים. עם פרוץ המהפכה הסוציאליסטית קצרת הימים במינכן, הפך ידידיה לקומוניסט נלהב, אך פעילותו הפוליטית דעכה כשהתאהב בבן כיתתו הקתולי, שהיה ריאקציונר ואנטישמי. סערת הרגשות הביאה אותו להתמוטטות נפשית ולאשפוז. ב–1922 המשפחה היגרה לפלשתינה והתיישבה בשכונת בית הכרם בירושלים. בשנים הבאות חבקין נשרך אחרי נערים צברים מרחביה, והקים את "המכון הא"י לחקר האצטגנינות". במסגרת זו הוא כתב תחזיות אסטרולוגיות לאישים כמו ביאליק ולאירועים כמו סיום המנדט הבריטי. בתחילת 1948 הוא גויס לבניית ביצורים בקרית ענבים ליד ירושלים, וב–11 ביוני הוא נהרג מפגיעת פגז.

זכרונות הילדות מבוססים בחלקם על רשומות יומן שכתב בילדותו. חבקין הושפע עמוקות מתפישת העולם האסטרולוגית וכן מפסיכואנליזה. כמו כן הוא עסק במוזיקה ובצמחונות. על אף הסבל הרב שחווה עם משפחתו, הוא מתאר את האירועים בנימה של הומור עצמי משולב במלנכוליה, המזכיר מבחינה ז׳אנרית אנטי–גיבורים ברומנים מרכז–אירופיים בני התקופה.

מותה של האם

זה קרה בשבת, 5 ביוני 1909. אבי היה בעיר, בעבודה. בשונה מיהודים רבים אחרים בגרמניה, הוא לא עבד בכפוף ללוח השנה הנוצרי, אלא יצר לעצמו קהילה דתית חופשית. הריחוק שלו מהיהדות הגיע לידי כך שהוא בכלל לא עשה לי ברית–מילה. ואני, לבי הקטן פועם, לא מצאתי את אמי בבית, אבל הבחנתי בדלת סגורה שהובילה לחדר. זה נראה לי חשוד למדי. טלטלתי את הדלת בעצמה, אבל היא לא נפתחה. יצאתי החוצה לכפר, לאורך הרחוב הראשי, לחפש את אמי בנהר, בשדות ובסוף אפילו בכנסייה. אבל כל מאמציי העלו חרס ונאלצתי לחכות לאבי — בגלל שהיה זה סוף השבוע היה אמור לחזור מוקדם יותר. אבל מסל הדובדבנים שהוא הביא לא נהניתי כמו בכל שבת, אלא אמרתי לו בחרדה כשהוא הגיע: אני לא מוצא את אמא. זכור לי, כיצד המצוקה שלי הדביקה גם אותו. הוא שלח אותי לשכנים בקומה השנייה.

כיוון שגם אבי לא הצליח לפתוח את הדלת הוא קרא למשטרה. אחד הבחורים נכנס מבחוץ דרך החלון וצעק: "היא תלויה שם". הייתי למעלה עם אחיותיי, ועכשיו קיבלתי את ההוראה לבוא לאבא. באתי אליו, ואבא ניצב בפתח הבית, נטל אותי בידיו והניע את גופי לכאן ולכאן, ואז געה בזעקה נוראה, לעיניהם הנדהמות של תושבי הכפר. כאשר הוא נרגע מעט והרפה ממני, הצלחתי להגיע לחדר האוכל. שם ראיתי כמה אנשים ובתווך על הרצפה פרושה הגופה העירומה של אמי (היא הייתה עירומה כשהתאבדה).

בעקבות הדברים שאמר אבי הצדקתי אני, צמחוני קטן אך נלהב, את מותה של אמי באופן כזה: "כן, למה היא שתתה בירה!".

חיי צמחונות במינכן

אבי, שהושפע מרעיונות צמחוניים, הקדיש את הצהריים, בימים שבהם מזג האוויר היה יפה, לטיול עם אחותי ואיתי בגן האנגלי. שם התיישבנו על גבעת המונופטרוס, במקדש הקטן או לידו, ואכלנו לחם עם חמאה ותפוחים, אגסים, או שזיפים לארוחת צהריים. בימי ראשון הייתה פרוצדורת רחצה מורכבת: תחילה התנקה בעירום כל אחד — האב, הבן והבת, ואז נדרש מעשה גבורה, כשכל אחד התיז על כל גופו מתז מים קרים. מבין הארוחות שאבי הכין בבית, זכורה לי רק הביצה המקושקשת.

אהבתי ללכת ללודוויגקירשה הקרובה, לצעוד באטיות חגיגית ולהתבונן בעניין ב–12 הציורים של תחנות הפסיון של ישו. בערך באותו זמן עברתי גם מילה. כבר ציינתי שאבי חסך ממני את ההליך הזה, כי מהזמן שבו נולדתי עד אחרי מות אמי היה שייך לקהילת הדת החופשית. לכן במקום שיעורי הדת, אחותי ואני למדנו אגדות גרמאניות, וגיבורינו הראשונים היו זיגפריד, ווטאן ושאר וולהאלה. הלכנו לבית ספר בוויקואליינמרקט שבו גוסטב הורנאפר לימד את ילדי קהילת הדת החופשית. אלא שבאחת הפעמים שבהן אבי ביקר בשיעור, המורה הסביר לנו שאל לנו להאמין ברוחות בלתי נראות. אבי מחה נמרצות והחליט לא לשלוח אותנו לשם יותר. כעת הוא התקרב ליהדות וכעדות לכך החליט שעלי להיכנס בברית אברהם אבינו. התעוררה בי אימה כאשר אבי התיישב לידי ואמר שעומד להגיע אדם שיחתוך לי חתיכה מהפיפי. הרדימו אותי, אך נראה שלא נרדמתי לגמרי. בימים שלאחר מכן סבלתי מכאבים נוראים ביותר שאליהם התלווה כאב שיניים נורא.

חבורת הספיריטואליסטים

יש לציין שאבי היה הספרן של אגודה בשם "חברת גנוסיס", והספרייה שלה שכנה במטבח שבו ישנתי. לכן אין זה פלא שהתעניינתי במיסטיקה וברומנטיקה. כך קראתי חיבורים תיאוסופיים, אסטרולוגיה, ספרים על ספיריטואליזם, סוגסטיה וכו'. עשיתי גם ניסויים בהיפנוזה על אחותי הקטנה, שלא כל כך הצליחו. בהתלהבות פקדתי את האירועים השבועיים שלהם כדי להאזין להרצאות, ושם פגשתי אסטרולוגים, ספיריטואליסטים ועוד. גם אבי דיבר שם, ולמרות שדיבורו לא היה קולח במיוחד, הוא זכה להערכה בגין הלוגיקה המשובחת שלו. במקביל הרצה אבי על נושאים יהודיים ב"אגודת בני יהודה". לכל ההרצאות האלה הוא הביא אותי עמו. אני זוכר היטב איך חברת גנוסיס התפתחה מתוך מעגלי הצמחונים, בתחילה כקבוצה שדנה רק ב"שאלות קיבה". זה היה במסעדת אתוס באוטושטראסה — אה, אילו מטעמים היו מוגשים שם! שם היה רופא העיניים הצולע, איש תורת הנסתר שנאבל (Schnabel), "גבר נאה" כמו שהיו אומרות הנשים לידי. אחריו הייתה מדברת גברת פוגט–וילזק האסטרולוגית, עם ההורוסקופים הצבעוניים שלה, שהראו כי אצל גתה היו הצבעים מצויים בהרמוניה ואצל נפוליאון — בדיסהרמוניה.

האחים הספיריטואליסטים

אבי רצה להפוך אותי לעצמאי ולהוציא אותי מהגימנסיה, מה שלבסוף לא יצא לפועל בעקבות התערבות משפחת הליתוגרפים קהלר, שתמלא תפקיד גדל והולך בהתפתחותי. ולדמר קהלר כתב לי והזמין אותי ללמד אותו את רזי האסטרולוגיה. חזרתי לבלוטנשטראסה, שם גרנו בעבר, אבל לא למס' 11 אלא למס' 13, שם גרה משפחה זו — האב מת בינתיים. ולדמר גר שם עם אחותו העדינה אנה, בעלת השיער הזהוב–אדמוני. אלה הדריכו אותי בתורת הרוחות (ספיריטיזם), עולם שעמו היו להם קשרים הדוקים. אבי עצמו סיפר לי שבאותן ישיבות שבהם ולדמר היה המדיום הוא ראה קרינה יוצאת מאצבעותיו.

ולדמר ואנה ביקשו לשכנע אותי שאבי הוא אדם רע שמתייחס לאשתו באופן מזוויע. אני לא יודע באיזו מידה שני אלה ביקשו להרחיק אותי מאבי, אבל נאומיהם הותירו בי חותם. הם לא התבססו על דעתם שלהם, אלא על הרוחות הידעניות שלהם שאיתן הם היו מצויים בקשר מתמשך. נמנו עליהן נשמותיהם של זורואסטר — שהיה המנהיג — ארסטידס, מוהר, ועוד אשה.

כשהייתי מבקר את האחים, הרוחות היו גם הן נוכחות. כך למשל, כשלימדתי את ולדמר את יסודות האסטרולוגיה, התערבה מדי פעם אחת הרוחות באמצעות נקישות, שסימנו במספרן אותיות. אפשר היה לזהות את הרוחות לפי צליל ההקשה שלהן. כל זה הותיר בי רושם עז, ולרגע לא חשתי אי אמון באחים, שהיו נדיבים כל כך כלפיי. היו גם רוחות רעות שניסו להתערב. ולדמר ידע באמצעותן את יום מותו ומתי תיגמר המלחמה, אם כי בדיעבד התברר שנבואתו התבדתה.

יום אחד, כאשר שהיתי אצלם, הם הודיעו לי בחגיגיות שעוד מעט תהיה ישיבת רוחות, וזה ריגש אותי מאוד כי עד אז נחשפתי לרוחות רק באמצעות נקישות. ירדנו שלושתנו לחדר, וולדמר המדיום, שישב על כיסא, החל להתנשף כמעט עד חנק ושקע בשינה עמוקה. בינתיים החלו להופיע קרניים חשמליות בחדר החשוך, ולפתע שמעתי את קולו של הישן, דרכו דיבר זורואסטר: הוא נשא נאום נלהב על ענייני מוסר, הדגיש את ערך העבודה, ורמז גם אליי. כעת התבטאו עוד רוחות, לכל אחת אופי ייחודי, מהקול העמוק של זורואסטר ועד קולו העדין של אחד הקדושים.

אינני יודע איך להתייחס לכל העניין, ומדוע הם הזמינו אותי ולא אף אחד אחר.

בהרצאתו של שטיינר

היתה לי גם הזדמנות להיות בהרצאה של מלך כל התיאוסופים, רודולף שטיינר, ופניו המפיסטופליים עם סגנון הדיבור המקוטע לא הרשימו אותי ולא את המאזינים האחרים. אחרי ההרצאה התאספה חבורה מסביב לדובר ובראשי הקטן עלה הרעיון הנועז, לפנות לשטיינר כדי לבקש ממנו תשובה בדבר הפיצול בין גוף לנפש או משהו דומה. אך בעודי שוקל בלבי את הרעיון המשוגע, ומתקדם לכיוונו של האיש, שמעתי אשה אומרת: "איך הילד הזה הגיע לכאן? זה בלתי אפשרי, זה...". נפגעתי עמוקות ולא ניסיתי עוד להגשים את התכנית. בכל מקרה לאותו רודולף שטיינר התייחסה גברת פוגט–וילזק, יושבת–ראש גנוסיס, בזלזול מוחלט ותיארה אותו כמאחז עיניים, נבל ומושחת מבחינה מוסרית. את הסיבה אינני יודע. ההוכחה שלה הייתה הורוסקופ דיסוננטי, שהיא עשתה בהתאם להמצאתה בצבעים, ושלעומת ההורוסקופ ההרמוני של גתה נראה כמו ערימת צואה.

הופעת ההומוסקסואליות

ברשומה זו מתאריך 3.1.1918, כאשר הייתי בן כמעט 14 וחצי, אנו רואים את נקודת השיא של ההתמרדות שלי נגד האב, גם אם זו התמרדות דוממת.

הסיטואציה כבר ידועה: האחים הספיריטיסטים ניסו בתוקף לשכנע אותי שאבי הוא שטן ואשתו, אמי החורגת, היא מלאך, שנפלה למרבה האסון בציפורני השטן. אף שבאותו זמן כבר הייתי מוכן לשתף פעולה עם השחרת פניו של אבי, לא יכולתי לקבל את תיאורה של אמי החורגת כמלאך, אותה בריה גסה שתחתה סבלנו סבל רב — אני, אחיותיי וגם אבי, שבעיניו מעלליה היו מכוונים כמובן נגדו.

ברשומה הבאה מופיע באופן ראוי לציון התאריך: IV.I.18. היום כתוב באותיות לטיניות, והיא ראויה להיחשב לחשובה ביותר שכתבתי במשך זמן רב. לא זו בלבד שהיא כוללת את ההכרה המפורשת בדחף עם אוריינטציה ההומוסקסואלית, שתוך כמה שנים ישבה את כל חיי ושאיפותיי, אלא גם את הניסוח של ההתרחשות המוזרה שעוררה את הדחף–ניסוח שלא היה מבייש שום פילוסוף בוגר ושאני מחשיב באופן מוחלט להישג הרוחני הגדול ביותר שלי. כאשר מסתכלים על התיאור, מתבלט ההבדל בינו לבין האופי הילדותי והמבולבל של הרשימות האחרות, וניכרת הגדלות והביטחון.

היום בא נער לבית הדפוס. הוא השפיע עליי כל כך מבחינה מינית, שהייתי מגורה זמן רב אחר כך. אני מבין עכשיו בהדרגה איזה אסון ומצד שני אילו יתרונות תשפיע אותה פרברסיה (אותיות יווניות!) על משימת חיי. זוהי תחושה נעימה ומשמחת, רק שסטורן הוא באופוזיציה לוונוס (אסטרולוגיה: אהבה אומללה) ואף אחד לא שולח בי מבט אוהב, מתעורר בי ריגוש רק כל עוד זה שמסתכל עליי מזלזל בי.

דחפים מיניים

ראינו כמה שבועות קודם לכן רשומה עם וידוי הומוסקסואלי ברור, ומחשבות רבות חיוניות על ידידות וידידים. עם זאת זכורות לי מאותה תקופה תחושות הטרוסקסואליות. אני מתכוון למשיכה שלי לדודתי היפה והאצילה גיטה סמרובה, שעודדה אותי לראשונה לכתוב יומן, ובכך טמנה את הגרעין לכל התפתחותי הספרותית העתידית. היא עצמה נסעה לפריז, לא לפני שהגיעה לכדי ריב עם אבי — הוא הזהיר אותה מפני החיזורים של קצין גרמני, וכשגיטה סמרובה הכחישה זאת, אבי לא התבייש לתת לה סטירה באוזן באוטומוביל פתוח. כאשר היא הגיעה לפריז, היא כמובן לא כתבה לנו יותר ומאז לא ראיתי אותה עוד.

גברת לבושת שחורים, ככל הנראה אלמנת מלחמה, שאותה ראיתי לעתים קרובות בחשמלית, צדה את עיני במידה רבה. אבל בעצמה גדולה במיוחד התאהבתי פעם בילדה שמנה ומוזרה, יהודייה, שישבה איתי בהרצאה באיחוד "בני יהודה". במיוחד עוררו אותי שיניה שהבריקו כפנינה בכל פעם שהפה שלה נפתח. אך המושא האמיתי לאיווי המיני שלי היה אחותי הקטנה, שאיתה ישנתי אז בחדר אחד. הבכורה, ברטה, חייתה אז אצל אותם בעלי עסק צמחונים — הדבר תסכל כל כך את אבי, שהוא פתח אז בהליכים משפטיים נגד אותם אנשים, אך מכיוון שברטה חפצה להישאר אצלם, מאמציו לא נשאו פרי. הואיל והאם החורגת והבן החורג היו אז מסוכסכים, הועברתי ממקום השינה הרגיל שלי, המטבח, לחדר השינה ממש, שם חלקתי מיטה גדולה עם אחי הביולוגי, הצעיר ממני בחמש שנים. אני זוכר, שהשינה במחיצתו הייתה שנואה עליי, בעודי מתאווה לפתות את אחותי, אמי (Emmy), שמיטתה הייתה סמוכה לקיר הנגדי, ליחסי מין של ממש. במקביל, הופיעו פנטזיות שבהן הופעתי כאשה או חשתי קנאה גדולה במבנה הגוף הנשי, כי נדמה היה לי, שהעונג הפאסיבי הוא נעלה הרבה יותר. ובינתיים חישבתי בקוצר רוח את הזמן שנותר עד שאוכל להתחתן ולקיים משגל. אך כעת עמדה אותה תאווה בניגוד מוחלט לאידיאל החיים האסקטיים שהכתיב בעיקר אבי, ובהתאם לכך הייתי נתון כל העת להאשמות העצמיות הקשות ביותר, שהובילו לצורות ידועות של הענשה עצמית.

אינני יכול לקבוע באופן מדויק את זמן פריצתן של אותן פנטזיות אינצסטואליות כלפי אחותי, אך נראה שזה היה כחצי שנה עד שנה אחרי ה"הדרכה" המינית שהועברה לי על ידי בן כיתתי פרנץ ווייכסלר. בעוד ההדרכה הזאת עוררה בי בהתחלה גועל ואכזבה, היא השפיעה עליי בהמשך, ככל שהיא התבהרה לי עם תחילת גיל ההתבגרות, בצורת התפרצות של הליבידו, שהייתה חייבת להיות מסוכנת, מכיוון שלא היה מצוי שום אפיק לפורקן, מלבד בפנטזיה. ידם של הכוחות המוסריים הייתה עם זאת על העליונה, ועלה בידי להתגבר על תשוקת הפיתוי כלפי אחותי, או שהייתי מצוי בחרדה שהיא תגלה את דרישותיי המיניות לאבי וייגרם לי נזק רב מידיו.

על כל פנים, חייתי בתוך פיצול בין דחפים מיניים גסים, שאת סיפוקם יכולתי לדמיין רק בדרכים המיניות הנורמליות, אך אלה לא היו פתוחות בפני; לבין דחפים אחרים בעלי אופי אסתטי יותר, שהמושאים שלהם כבר היה נערים.

במקביל התעוררו גם חשקים זואופיליים עזים — כאחוז כפייה השקפתי לעבר הבניין האחורי וצפיתי בסוסים, מבקש לזהות חיות נקביות או זכריות. ברגע שבו התקררו החשקים האלה, נתקפתי בייסורי–מצפון עזים.

בחוסר רצון מיוחד קיבלתי את הופעת סימני ההתבגרות, וכשהחל השיעור באיברי המין מיהרתי מתוך זעזוע וגועל לשירותים לגזור במספריים את השיער. רמזים לתחילת צמיחת הזקן גרמו לי לרגש בלתי נסבל של בושה. אני זוכר כיצד זמן רב אחרי כן נתתי לאחותי סנוקרת באוזן כיוון שהיא רמזה לי שאני חייב להתגלח.

היתה לי נטייה למשחקים נטולי אופי מיני גלוי עם הסדין בלילה, שבו התעטפתי כמו גלימה, כפי שנהוג לצייר את משה, ולפני כן דומני שניסיתי לקלוע לאחיותיי את הצמות. בערך לאותה תקופה שייכת סצנת משחק, שבה התבוננתי במיוחד בישבני, בעודי מטפס על שידה שמעליה הייתה תלויה מראה. היו עוד כמה אירועים דומים. תחת השפעתן הגדולה של אופרות וגנר שלהן האזנתי (ההולנדי המעופף, המייסטרזינגר, הוולקירות), ריגשה אותי השאיפה להיות זמר אופרה. אך פעם בעודי מטביע עצמי באריות לבד בבית, נבעתתי מהאפשרות שהאבא יכנס לדירה.

המהפכה הבווארית

אבל העניין בכיתה החדשה ובלימודים בכלל, דעך על רקע ההתרחשויות הפוליטיות שהורגשו בכל הארץ ושסחפו את כל התעניינותי. כבר בשירות הגרפית [הגראפית פון גטרבורג ביי פאסינג (Gatterburg bei Pasing), שחבקין עבד אצלה כגנן בקיץ שלפני המהפכה] חשתי השפלה מסוימת, אך כעת החל העם המורעב עצמו להתמרמר. ניסיון המהפכה דוכא וראשי התנועה נכלאו. אך כעת היא חזרה בכל העצמה, וב–8 בנובמבר 1918 נודע שהמהפכנים שוחררו, המלך ומשפחתו ברחו וקורט אייזנר מינה עצמו לראש ממשלת בוואריה.

זכורות לי הגלויות הלעגניות שתיארו את המצב מזווית הראייה של לודוויג השלישי:

וזה שאצטרך לנוס

זה בגללך, יא אייזנר קורט

המשטר החדש סחף אותי בנפשי ובדמי ודחק לשוליים את כל עיסוקיי האחרים. לא רק הלימודים אלא גם המוזיקה וגם הפעילות האוקולטית כאילו נזנחו. לפתע, לא היה לבן ה–15 וחצי שום תחום עניין חוץ מפוליטיקה. עיתונים וברושורים סוציאליסטיים נחטפו, בעיקר בטאונה של המפלגה הסוציאליסטית העצמאית, שאליה השתייך ראש הממשלה היהודי עצמו ושמספר חבריה היה נמוך יותר מזה של המפלגות הסוציאליסטיות האחרות. כמעט כל ערב פקדתי את ההרצאות בכל המקומות האפשריים. כך שמעתי פעם ביחד עם אבי את ראש הממשלה [אייזנר] עצמו, שהיה ידוע מאוד כנואם והערצתי אותו בדבקות רבה. זה היה, אם אינני טועה, באולם הלוונברוי [Lowenbräu], ושם הוא תיאר את עצמו כמי שאין לו אלא "תרמיל גב אחד....". אחריו דיבר שר העבודה, איש צעיר שאשתו הייתה כובסת אם אינני טועה, ולא התביישה להמשיך בכך. ביציאה מההרצאה אבי לא הסתיר ממני שהוא זיהה בהתנהגותו של קורט אייזנר תווים חרדתיים, כאילו מישהו אורב לו.

באותה המידה שבה הייתי להוט קודם להשתתף בדיון על העניינים האוקולטיים, כעת רציתי להשתתף בפוליטיקה החדשה מעוררת התקווה, בתקווה שעמה יהיה לי יותר מזל מאשר ב"גנוסיס". שר האוצר החדש של בוואריה, יפה, כינס אסיפת נוער ב–31 בדצמבר 1918. הכנתי לאירוע זה כתב יד ארוך, "חינוך הנוער הבורגני לסוציאליזם", ואחותי ברטה ואני באנו לתיאטרון הענק, שבו היו מכונסים אולי 300 צעירים.

לאחר כמה נאומים, להם האזנתי בחוסר שקט, ניגשתי לוועדת הנוער שישבה בשולחן ליד הפודיום, וביקשתי את רשות הדיבור, שניתנה לי מיד. אמנם גמרתי אומר לדבר בחופשיות, אבל התרגשותי הייתה גדולה כל כך שחששתי כי הרעיון ילך לאיבוד, והעדפתי בסופו של דבר לקרוא מן הכתב. דבריי התקבלו במחיאות כפיים עזות. אבל זה לא נגמר בכך. צורפתי כחבר לוועדת הנוער של המדינה הסוציאליסטית וכתב היד שלי נועד להיות מודפס בירחון שלהם, "ההתחלה החדשה", מה שאכן קרה — אם כי לא תחת שמי, אלא תחת החתימה "פועל בן הנעורים". אכן, הוזמנתי אפילו לישיבות סודיות, שאחת מהן התקיימה בבניין הלנדטאג.

בזירת הפוליטיקה הגבוהה הזאת, שנטתה להידמות למבנים הפוליטיים הבולשביקיים ברוסיה, התפרצה בי שוב הפרברסיה המינית שכבר הופיעה קודם לכן. היה זה אלפרד קורלה, שאליו נמשכתי בעצמה, אף שהיה צולע. גוטמן, שהפך לחברי החדש ולשותף סוד, סיפר לי שאלפרד קורלה גידל ילד מחוץ לנישואין, מה שלא הטריד אותי בהתחשב בליברטיניות של התקופה. גובשו תכניות לחיים משותפים, כמו מה שהתגשם פה בפלשתינה בקבוצות.

בעיני אבי, הפעילות הפוליטית שלי נחשבה מסוכנת, וכך ערב אחד הוא הורה לי, כשכבר היה במיטה, להניח לדבר הזה, כיוון שהוא עלול לפגוע לא רק בי, אלא בכל המשפחה. המצב שאותו הוא ספק תיאר ספק איים, הביא כנראה לכך שהתרחקתי מפעילות סוציאליסטית, אם כי בתוכי שמרתי לה כמובן אמונים. בינתיים התהוו בגימנסיום עצמו מעגלי עניין שבהם גם אני השתתפתי. זכור לי מעגל מוזיקלי, שבו כומר צעיר סיפר לנו על החיים והמוזיקה של יוזף היידן וניגן סימפוניה בפסנתר שהייתה חיוורת. במעגל אחר, פוליטי, הייתי ללא כל ספק הדמות המרכזית. הנאומים שנשאתי שם עוררו אימה במידה רבה, ואחר כך תלמיד אחר סיפר לי שבעקבות נטיותיי הפוליטיות באותו זמן, כבר התגבשה ברקטורט ההחלטה להרחיק אותי מבית הספר.

אבל נראה שהדבר היה קשור לעניין הבא. בזמן הרצאה פוליטית, שנשאתי בכיתה בנוכחות המורה שלנו, הבעתי את דעתי, שעדיף להיות מנקה רחובות במשטר סוציאליסטי מאשר פרופסור במשטר אחר. הפרופסור הנוכח האדים, אבל שתק. אבל בפעם הבאה ניתנה אפשרות לתלמיד אחר בעל נטיות ריקאציונריות לתקוף אותי באופן ספציפי ואת הסוציאליזם בכלל.

אבל שיא המתח הסוציאליסטי שלי חלף במהרה. באותו אולם של התיאטרון הגרמני, שבו נשאתי את הרצאתי על חינוך הנוער הבורגני לסוציאליזם, עוד הספקתי לחזות באופן מוגבל, עקב הקהל העצום, בנאומו האחרון של ראש הממשלה ששב מז'נווה וטען שהצליח להשיג הבנה לגרמניה מקלמנסו [ראש ממשלת צרפת דאז]. עברו כמה ימים עד שהגרף הצעיר ארקו–ואליי ירה שלוש יריות קטלניות בקורט אייזנר, בשעה שזה עזב את משרד החוץ כשהוא מלווה במזכירו פכנבאך. (זמן קצר לפני כן חטפתי סטירה מחברי הריאקציונר לספסל הלימודים, האוור, אחרי שהוא אמר שאייזנר הוא קוף השבתי: אתה בעצמך קוף!).

מגרמנית: עפרי אילני