top of page

עידן הפיריון / יותם פלדמן

זעקה רמה עולה מארץ סדום. לא מסדום המקראית שהוחרבה עולה הזעקה, ולא מאיזו סדום תחתית, מושבת עונשין לסדומאים המתים, אלא מסדום הארצית שם מתקיימים חיינו עלי אדמות, היא העיר תל אביב; אין זו זעקתם של מלאכי האל החוששים שמא תושבי סדום יאנסו אותם (ואולי לא רק המלאכים; אם סדומאים מסוגלים לאנוס את שליחי האל, למה הם אינם מסוגלים?); אין זו זעקתם של הסדומאים, הדורשים כי יצילו אותם מחטאיהם; ואף לא זעקה של מיעוט כנגד פשעי הרוב הסטרייטי באשר הם. זו זעקה פוליטית, מאורגנת, מכוונת בידי קבוצה מצומצמת של אנשי תקשורת הומוסקסואלים המוחים כנגד קיפוח ״זכות״ אחת ויחידה, היא ״זכותם״ של הומואים להביא ילדים לעולם באמצעות אם פונדקאית. חיינו הנוכחיים, חשוכי הילדים, המוגבלים על ידי החוק ועל ידי גופנו נטול הרחם, חיים שבמשך שני עשורים לפחות הוצגו כמופת של שחרור ממוסרותיהם של תקופות מלאות סבל לסדומאים, מוצגים לפתע כעמק בכא של יגון ושל אומללות. והגאולה מהי? ביצית וזרע בתוך מבחנת זכוכית.

כיצד ניתן להסביר התגייסות כה המונית בסדום ואף מחוץ לה (המשק כולו נרתם למען המחאה) למען מצוקתם של מתי מעט, אותם הומואים שלא רק רוצים להביא ילדים, אלא שבידיהם האמצעים לשלם לאם פונדקאית. האם זו התגייסות אלטרואיסטית של המונים למען מעטים? ואם כן, מדוע בחרו ההמונים להתגייס דווקא למען זכויותיהם של החזקים ביותר? ניתן להאמין לטענתם של משתתפי המחאה ומארגניה, כי הדרישה להבאת ילדים בפונדקאות הפכה סמל למאבק ההומוסקסואלי באשר הוא, ומאחוריה מסתתרות דרישות רבות שנוגעות לחלקים ניכרים יותר מהציבור הסדומאי. אך מדוע דווקא חשך ילדים הפך למיטונימיה המרכזית של הסבל ההומוסקסואלי בתקופה הנוכחית? מדוע נעשה מאמץ כה אגרסיבי לשוות לדרישה זו אופי כללי — כאילו זו מצוקתם של כל ההומוסקסואלים באשר הם (ואפילו של לסביות ושל טרנסקסואלים) — ועל–זמני, כאילו זו תמיד הייתה צרתם? עקר יהיה כל ניסיון לחפש את ההסבר לכך בצרכיהם הקונקרטיים של הומוסקסואלים הרוצים בילד.

התשובה גלומה בסתירה שבין שני תהליכים שהואצו מאד בישראל ובפרט בתל אביב בשנים האחרונות. הראשון הוא נצחונה המוחלט של הציוויליזציה על התרבות. באופן גס ניתן להבחין בין שני סוגי מאמצים או שתי פעולות בחייהם של עמים. המאמץ להבטיח את המשכיות החיים, את נוחותם ואת ניהולם התקין — אלה שייכים לציוויליזציה, לעומת המאמץ להעניק משמעות לאותם חיים — אלה שייכים לתרבות. לציוויליזציה שייכים שירותי הבריאות והביטחון, מערכות המשפט והליכי המוסר, מערכות הכבישים והמוסדות הפיננסיים, ואילו לתרבות שייכים הפילוסופיה, המדע, הספרות והאמנות.

די להעיף מבט בקו האופק המתכער של תל אביב כדי להיווכח בגודל נצחונה של הציוויליזציה על התרבות בעיר. די להאזין באקראי לשיחות החולין ולדיונים בתקשורת — על צבירת כסף, רכישת נכסי נדל״ן, על התגוננות מפני איומים ביטחוניים ורפואיים, ומעל לכל על הבאת ילדים וגידולם — כדי ללמוד מה מוחלט נצחון הציוויליזציה על התרבות. די להביט בתוצרי התרבות של תל אביב כדי להבין עד כמה כל עיסוק שחורג מצורכי הציוויליזציה נדחק לקרן זוית. יש אין ספור ביטויים להכרעה זו — סדרות טלוויזיה שמוקדשות לבירור שאלות של מוסר מעשי; דיונים פוליטיים שמוקדשים לשאלות של מימון ושל ניהול; אמנות שמקדשת את הטכניקה. אך אין ביטוי מזוקק יותר וביזארי יותר לניצחון זה של הציוויליזציה על התרבות מפולחן בתי הכיסא בתל אביב בשנים האחרונות. אם בשנים קודמות נעשה ניסיון להציג את הציוויליזציה כתרבות, הרי שהתקופה הנוכחית הפכו ביטויי הציוויליזציה חסרי בושה במיוחד. חדרי השירותים, הן בבתים פרטיים ובוודאי במוסדות שונים הפכו למקדשים נוראי–הוד שחוגגים את הטלת הפרש, ומציגים לראווה את עליונות הסניטציה העירונית על פני כל תחום אחר של החיים. ״ראו איזו ציוויליזציה מפוארת בנינו כאן״, אומרים בתי הכיסא החדשים למבקר בהם, ״ראו מה מעודנות מערכות הביוב שלנו!״.

כמובן שסדומאים תמיד מילאו חלק בתהליכים אלה של המעבר מתרבות לציוויליזציה וגם נהנו מפירותיהם. אך יתאמצו ככל שיתאמצו, השתלבותם של סדומאים בחיי הציוויליזציה תמיד הייתה משובשת. חרף מאמצים רבים של הומואים, וגם הצלחות לא מעטות, לתפוס עמדות מפתח בפוליטיקה ובפיננסים, הם מעולם לא היו לבשר מבשרם, ולא במקרה. העקרון המרכזי של הציוויליזציה הוא ההמשכיות ארוכת השנים, העברת המקל מדור לדור באמצעות הולדה והורשה. מי שבונה מונומנטים עירוניים מעוררי פלצות או תיקי השקעה פיננסים דשנים, אינו חושב רק על ההווה שאינו ממושך מספיק כדי ליהנות מאותם תוצרים. הוא מפנה את מבטו אל קו האופק של העתיד, ומדמיין שרשרת ארוכה של צאצאים שירכבו על גב השור של קרנות השפע אל נצח הדורות.

אפילו ההומואים שעברו את ההתאמה הגבוהה ביותר לתודעת הציוויליזציה, ואפילו אלה שמנסים להביא לעולם צאצאים שיהנו מפירות עמלם, אוחזים בתודעה שונה מהתודעה הסטרייטית. התודעה הסדומאית היא תודעה מיתית ובלתי רציפה. היא מניחה השפעה ישירה ובלתי מתווכת של העבר הקדום על ההווה. סיפור השמדת סדום ממלא תפקיד מרכזי בהכרתו של כל סדומאי ובתרבות הסדומאית כולה; חיי הסדומאי מושפעים מארכיטיפים, דימויים קדמוניים בלתי מודעים שפורצים אל ההכרה בחלומות, ביצירות אמנות ובפנטזיות מיניות. הארכיטיפים לא נלמדים ולא מועברים מהורים לילדים או ממורים לתלמידים, לפחות לא בהכרח. הם מתעוררים באופן ספונטני בתודעותיהם של סדומאים בני דורות שונים, תושבי מקומות שונים בעולם, מבלי שאלה רכשו אותם באופן ישיר מבני דורות קודמים שלהם. זו תופעה מיסטית שאין לה הסבר פשוט או רציונלי. ארכיטיפים סדומאיים הם למשל האשה החייתית (המדוזה של קראווג׳יו ושל ורסאצ׳ה, דמויות דראג) או הפרח (אצל אוסקר ויילד, ז׳אן ז׳נה ובאמנות קיטש). הזיכרון המיתי והארכיטיפי — אותו מגע ישר בין ההווה לבין העבר קדום — מנוגד ניגוד חמור, ואף מצוי באיבה, לצורת הצמיחה הרציפה, העצית, של הציוויליזציה, ומכאן חוסר ההתאמה העקרוני שבין הסדומאים לבין חיי הציוויליזציה.

עד לשנים האחרונות הפתרון לסתירה זו היה הרחקתם של הסדומאים מחיי הרוב הסטרייטי, תוך מתן אוטונומיה תרבותית משתנה. בה בעת, הופעלו אמצעים כמו הומופוביה או אלימות משטרתית, כדי למנוע מסדומאים לאחוז בכח רב מדי, שמא יגבה לבם והם יתקעו מקלות בגלגלי הציוויליזציה. אולם בשנים האחרונות הפך פתרון זה לאפשרי פחות ופחות, שכן ההומואים החלו למלא תפקיד מרכזי ביותר בחיי הציוויליזציה. כספם של הומואים הפך לכח כלכלי משמעותי יותר משהיה בעבר, וכל המשק מחזר אחריו. יותר מכך, השימוש הפוליטי בסובלנות כלפי הומואים הפך רווח יותר מאי–פעם. אין הכוונה רק ל״פינקוושינג״ (pinkwashing), הלבנה של פשעים פוליטיים באמצעות התנאות בסובלנות להומוסקסואלים, אלא להישענות על ההומואים כמרכיב המרכזי ביותר בהצגת חזות ליברלית ושופעת. חן הנעורים הסדומאי משמש ליפוי פניהם המחורצים, הנובלים, של ערי הציוויליזציה המשגשגות מלבר אך גוועות מלגו: תל אביב — עיר הכסף, הנדל״ן ומצעדי הגאווה; ברלין — עיר הסופרמרקטים המוזלים, המלגות ומעשה הסדום השווה לכל נפש. כמובן ששתי הערים הידידותיות להומואים מתות לגמרי מבחינה תרבותית ורוחנית, ואולי לכן חשים עצמם ישראלים בנוח בברלין.

במצב זה, שבו ההומואים ממלאים חלק מרכזי כל כך בהגדרת הציוויליזציה, ברור שדרושה הגדרה מחדש של ההומוסקסואליות. הומואים ייאלצו לוותר על חלק ממהותם ההיסטורית ואילו הסטרייטים ייאלצו לתת להם אתנן בתמורה שירות שהם מעניקים להם. קווי המתאר של אותה פשרה היסטורית בין ההומוסקסואלים לסטרייטים שורטטו במחאת מעמידי הצאצאים, והכמהים להעמדת צאצאים, שפרצה בקיץ של 2018.



הרווח העיקרי שמפיקים סדומאים מאותה פשרה הוא סובלנות מצד הרוב הסטרייטי — הכרה חסרת תקדים באורח החיים הסדומאי, הפסקת הרדיפה הפוליטית והחברתית של סדומאים, האלימות המשטרתית, ההשפלה במערכת החינוך ובצבא והאצת ההשתלבות של סדומאים בכל תחומי החיים. אין להקל ראש בחשיבותו של הישג זה, שכן ברור כי חייהם של סדומאים רבים, שלא היו להם האמצעים או הכוחות לקיים חיים אוטונומיים, ייהפכו כך לנסבלים יותר.

אך גם לא צריך להפריז בחשיבותה של סובלנות זו, שאינה מופנית לכל ההומוסקסואלים ולכל צורות הקיום בסדום, אלא לטווח מצומצם של צורות קיום סדומאיות, כולן מעוקרות או מומתות. די להסתכל על צורות ההופעה של הומוסקסואלים בעיתונות וביצירות קולנוע וטלוויזיה — כולן משופעות בדמויות הומוסקסואליות — כדי לעמוד על מגבולותיה של אותה סובלנות. כל הומוסקסואל נתפש, בעל כורחו, כבא כוחה של הקהילה הגאה וכמי שגורלה הפוליטי של סדום מוטל כאבן ריחיים על כתפיו הצמוקות. לכן נדרשות אותן דמויות הומוסקסואליות חדשות להימנע מכל גילוי של אינדיבידואליות, של עודפות, ומכל תכונה שעשויה להיתפש כאנטגוניסטית כלפי הרוב הסטרייטי. דלתות כלי התקשורת פתוחות בפני כל הסדומאים באשר הם, ובלבד שיהיו נבובים ומשובטים. ״הבא בשערי״, נחקקה הכתובת על שערי אולפני הטלוויזיה, ״השלך כל תשוקה״. מובן שהדבר לא כרוך רק בבגידה במהות הסדומאית, אלא גם בגניבת דעת. אין קשר בין חייהם של אותם הומוסקסואלים ריקים על המסך לבין חייהם של סדומאים קונקרטיים. בדרך כלל, לפחות, ונכון לעת עתה. ככל שיעבור הזמן, יופיעו יותר דמויות כאלה גם בממשות.

דווקא בשני עשורים האחרונים של המאה ה–20, שבהם הופעתם של סדומאים בתקשורת הייתה נדירה הרבה יותר, נחשף הציבור לדמויות יוצאות דופן, פורצות דרך ומרתקות של סדומאים. אמנם הרוב הסטרייטי ידע מעט, וכנראה שגם רצה לדעת מעט, על חיי הסדומאים, אך כולם הכירו את זלמן שושי, זונה וסחטן מעורר השראה שהפיק מפיו דברי שירה בכל הופעה שלו בקהל. מי היה מרשה לזלמן שושי להתקרב לבמה ציבורית כיום?

הטבה נוספת שניתנה להומוסקסואלים היא הכרה חסרת תקדים במין שלהם. אם בעבר מעשה סדום עורר תגובה אינסטינקטיבית של גועל וקבס, אצל סטרייטים אך במידה רבה גם אצל סדומאים רבים, הרי שכיום מעשה הסדום מתואר כמופת של יופי, וסטרייטים מעודדים את הסדומאים לממש את עצמם באמצעות משגלים, וכל המרבה הרי זה משובח, וכל המרבה לדבר על כך, הרי זה משובח עוד יותר. אך לא די בדיבורים. השנה התקבלה ההחלטה להעניק לסדומאים מימון מטעם קופת החולים לרכישת התרופה למניעת הידבקות באיידס (PrEP), לכל מי שיחפוץ בה. החלטה זו נראית כתיקון היסטורי לעוול שנעשה לחולי איידס סדומאים בכל העולם בשנות השמונים, אז צפה הרוב הסטרייטי, בדרך כלל בחיכוך ידיים ואף בהנאה בלתי מוסתרת, בגסיסתם האיטית של הומואים, עונש מידי שמיים, אך גם מידי אדם, על שחיתותם המינית.

אולם עתה לבם של הסטרייטים כבר לא גס במעשי סדום, והם אף מעודדים את העושים במלאכה מן היציע. בעידוד נלהב, ואף מביך לפעמים, למעשי סדום מצד הרוב הסטרייטי, אומר זה להומוסקסואלים כי כעת הפכו לשותפים שווי זכויות בציוויליזציה, כי התמורה לעמלם בעבורה היא שכעת הם אינם עוד אלה שמייחלים למותם, אלא מי ששומרים על חייהם. יותר מכך, הבטיחות היא ערך מרכזי בחיי הציוויליזציה, ערך שעד כה לא עניין את ההומוסקסואלים באופן מיוחד. והנה עתה, בשעה שסטרייטים מדברים על טילים להגנה מפני טילים, על בניית חומות לאורך הגבולות ועל מתן חיסונים לילדים, יכולים הסדומאים לדון מבוקר ועד ערב בפרוטוקולים לנטילת תרופות להגנה מפני איידס.

בתמורה להטבות אלה נדרשים הסדומאים לוותר על חלקים ניכרים ממהות הקיום ההומוסקסואלי כפי שזה התעצב בדורות הקודמים. משמעות אותה פשרה היסטורית אינה רק הירתמות של ההומוסקסואלים לציוויליזציה, אלא גם התנערות מהתרבות. עליהם להשליך אחר גו את מרבית המורשת הסדומאית, את היצירה הסדומאית, את הזיכרון המיתי והארכיטיפי. צורת הקיום של סדומאים עד לדור הנוכחי, הייתה מבוססת במידה רבה על ההבדל בינם לבין סטרייטים, כלומר על עקרות. אי–הפריון היה הכח היצירתי הסדומאי המרכזי משך עשרות אם לא מאות בשנים. האם אפשר לדמיין כאבות לילדים את מיכלאנג׳לו ואת קראווג׳יו, את רמבו ואת ורלן, את פרוסט ואת אוסקר ויילד, את בורוז ואת גינזברג, את פזוליני ואת פסבינדר, את חזי לסקלי ואת עמוס גוטמן? האם אפשר לדמיין את יצירותיהן כיצירות שיצאו מתוך ביתה של משפחה ברוכת ילדים? ומה לגבי אלה שחייהם עצמם היו יצירת אמנות — זלמן שושי או גילה גולדשטיין ורבים אחרים — האם חיים כאלה היו יכולים להתקיים בתוך משפחה ברוכת ילדים? מובן שלא היו יכולים להתקיים חיים כאלה וגם לא יצירות כאלה בתוך משפחה, ומכאן שיצירות העבר ייהפכו, ברבות הזמן, חסרות מובן בעולם הומוסקסואלי חדש שמקדש את הפריון ואת ההולדה.

משבוטל הבדל זה, איפוא, זה שבין הסדומאים העקרים לבין הסטרייטים מעמידי הצאצאים, ברור שמשמעות הדבר היא החרבת התרבות הסדומאית, וצמיחתם של דורות שבעבורם לא תהיה לה כל משמעות. אולם לא רק בהשכחתם של יוצרים ושל יצירות מדובר, אלא באובדן צורות מסוימות של ביטוי — למשל עדינות או הומור, שני ערכים שלא עולים בקנה אחד עם צרכי הציוויליזציה. אם משווים בין סרטיו של עמוס גוטמן, העדינים, המצחיקים, לבין יצירות קולנועיות הומוסקסואליות בנות זמננו, אפשר לעמוד על ההבדל העצום. מקובל להציג את השינויים האלה כטבעיים או ספונטניים — ״רוב ההומואים הם אנשים משעממים ורוצים חיים משעממים״ — טען בהיתממות אחד ממנהיגי הקהילה ברשתות החברתיות. אך לא היא. סדומאים חונכו, או נכון יותר לומר טומטמו מדעת, לתודעה זו, באמצעות יצירות שונות והתבטאויות תקשורתיות שהפיקו אותם מנהיגים הומוסקסואלים בשני העשורים האחרונים. במחאת הפונדקאות הם קצרו את פירותיו של עמל ארוך שנים זה.

כיום עוד ממשיכה להתקיים מראית עין, כאילו שהומואים עקרים יוכלו לקיים חיים אוטונומיים, כמו אלה של החרדים בתוך הרוב החילוני, ואולי אף ישרתו את הרוב הסדומאי כהוכחה למקורותיו ולמהותו הקדומה. אבל מצב זה לא צפוי להאריך ימים. אין להומואים העקרים כח פוליטי או יכולת ארגון והם צפויים — במוקדם או במאוחר — להיכנע או להשמיד את עצמם מבחינה רוחנית.



גילום מעניין של אותה פשרה היסטורית הוא העיסוק הציבורי הענף והכפייתי בפדופיליה בשנים האחרונות. מהדורות החדשות מוצפות בדיווחים על פדופיליה במערכת החינוך, ברחובות הערים ובאינטרנט; תכניות תחקירים מקיימות מבצעים לתפיסת פדופילים בשידור חי; ונערים אף משתתפים במין מיליציות ויג׳ילנטיות ללכידת פדופילים ברשת והבאתם לטיפול רשויות החוק (״ציידי הפדופילים״). התופעה משונה ביותר, שכן קשה לתאר כי המשטרה תתיר לבני נוער לצוד עברייני רכוש או סוחרי סמים, למשל. כמובן שמבצעים אלה מיועדים יותר לחינוך בני הנוער המשתתפים בהם, מאשר לחינוכם של הפדופילים עצמם, ולהעברת מסר לבני הנוער הסדומאים והסטרייטים כאחד, מסר אגרסיבי ובה בעת מבלבל. מצד אחד מופעל לחץ עצום על בני נוער לממש את עצמם ואת סדומאותם באמצעות מין, ומצד שני חלק מאותו מימוש גורר גלים עצומים של פאניקה. כמובן שהחרדה לא חלה רק על יחסים מיניים בין ילדים לבין מבוגרים, אלא על כל יחסים — רגשיים, אינטלקטואלים — בין ילדים לבין מבוגרים מהם.

אין ספק שניצול מיני בגיל צעיר עלול לגרום נזק לכל החיים. אך כך גם התעללות והזנחה של הורים ושל בני משפחה אחרים (כולל התעללות מינית) וכן אלימות של מורים ושל מבוגרים אחרים כלפי ילדים. כל אלה לא זוכים לאותו כיסוי תקשורתי, ובוודאי שלא לאותה התגייסות אזרחית. לא קיימות מיליציות ללכידת הורים מתעללים. לא הדאגה לאושרם של ילדים היא שעומדת מאחורי העיסוק בפדופיליה.

הפאניקה הפדופילית משמשת כשסתום לשחרור רגשות הומופוביים, רגשות שמעולם לא נעלמו תחת משטר הסובלנות החדש, ותרים אחר אפיקים חדשים לבוא לידי ביטוי. אך יותר מכך, פאניקת הפדופיליה נובעת מהחשש לפגיעה במעמד הבכורה של המשפחה, אבן היסוד של הציוויליזציה, כמסגרת הבלעדית לגידולם של ילדים. בתוך המשפחה יכולים להתבצע כל מעשה נבלה, כל התעללות, כל אלימות, ובלבד שאלה לא יערערו על תביעת הבלעדיות שלה על ילדים, ועל כושרה להעמיד דורות עתידיים של צאצאים שימשיכו את עמל הציוויליזציה.

ייחודה של פדופיליה אינו הפגיעה שלה בילדים, שכאמור אינה ייחודית ליחסים אלה, אלא השפעתה על הדמוגרפיה ההומוסקסואלית. גדולים הסיכויים שילדים שהוריהם התעללו בהם יגדלו להיות הורים רעים בעצמם, דבר שאינו גרוע במיוחד מנקודת המבט של הציוויליזציה, אך רבים הסיכויים שילדים שנוצלו מינית יגדלו להיות הומוסקסואלים, ויוציאו את עצמם מתוך מחזור ההולדה. זו כבר התפתחות חמורה יותר שכן היא מגדילה את שיעור העקרות בחברה.



השמדתה של סדום היתה פתאומית ומוחלטת — ״קיטור הארץ כקיטור הכבשן״, נכתב בספר בראשית — אש ניגרה מעורקיו של הר געש מתפרץ ושטפה את רחובות העיר הנענשת. תושביה של סדום התאבנו תחת האפר הוולקני והונצחו במעשיהם האחרונים: פה זוג שנתפס בשעת משגל, שתי גופות חרוכות, משחירות, חנוטות בעוויתות של כאב ושל עונג, שם זונֶה בקרן רחוב, מקושט מכף רגל ועד ראש ועל פניו הבעה פתיינית קפואה. לא רק סדום המקראית, המיתית, הוחרבה וקפאה כך, אלא גם סדום קרובה יותר, רגע היסטורי שבו באה המהות הסדומאית לכדי מימוש — למשל ישראל בשנות השבעים והשמונים, או העולם הקלאסי, או תור הזהב של ההומוסקסואליות בעולם הערבי. רגע שבו הקיום הסדומאי נראה אמיתי יותר משהוא נראה ברגע הנוכחי. תמיד יהיה זה רגע בעבר, חולף ומדומיין, סדום שלכל היותר אפשר לבקר בה לרגע אך לא לשהות בה או להשתכן בה, רמץ אחרון של גחל שבמהרה ייעלם ויימוג בחשיכה הגדולה. זו סדום של בנים שמדמיינים כי הם נידונו לשלם על חטאי אבותיהם, בכך שהוגלו לעולם פחות מזה שחיו בו, והרי אותה ארץ בלתי מושגת (עיר הברקת, איתקה של קוואפיס) היא אולי הארכיטיפ הסדומאי המרכזי ביותר.

בעוד שסטרייטים שקדו על הקמת עולם שבו יוכלו לחיות צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם, לסדומאים לא היו צאצאים ומובן שהם לא תיכננו כך את הסתלקותם מהעולם. הם הותירו לדורות שבאו אחריהם את העולם שנטשו, מעון תנים, חורבה מלאה בשיירים של חייהם. בני הדורות הצעירים יותר, התנים, אוכלי נבלות משחרים לטרף שתפסו את מקומם, התיישבו בבתיהם והפכו אותם לעולמם. חלקי גופם של אותם סדומאים מתים, היצירות שהשאירו אחרי מותם, משמשים כעצמותיהם של קדושים שנשתמרו בדרך נס ומוצגים לראווה בכנסיות או כמו תכריכי טורינו שבהם נחקקה בדרך נס דמותו של ישו. כל יופי, כל מחשבה, כל יצירה שאפשרית בעולם זה, שואבים את כוחם ממזכרות אלה.

כעת מוקמת משייריה של סדום ציוויליזציה חדשה שמקדשת את ההולדה ואת המשפחה. המהות הסדומאית מתפוררת דק–דק, נמהלת, מדוללת ונטמעת בגוף החיה שטרפה אותה. אך חומרי הגלם של אותה ציוויליזציה הם שיירי העולם הסדומאי שקדם לה. כפי שאבני הבניין של המקדש האצטקי במקסיקו סיטי שימשו את הכובשים הספרדים להקמת קתדרלה קאתולית, כך שייריה של סדום משמשים לבניין הציוויליזציה. הם קבורים בתוך אבני השפה של הרחובות וקירות הבתים. אך כוחו של המקדש האצטקי לא אבד גם אחרי שנהרס. הוא המשיך לטמא, או שמא להעצים, את קדושתה של הכנסייה, ועבודת האלילים במקסיקו מעולם לא פסקה. כך לא תפוג השפעתה המאגית של סדום על הציוויליזציה שהחריבה אותה. ייתכן שהסדומאים המתים לא יוכרו בשמם, שיצירותיהם תשכחנה, ושמעטים אלה שימשיכו לטלטל על גבם בדרכים שקים של עצמות קדושים יבשות. ייתכן שכלפי חוץ ייראה השינוי מוחלט ובלתי הפיך, אך לאלה שמדמיינים עולם חדש ומופלא, נכונו עוד הפתעות.

Comments


bottom of page