מתוך: ויקטור יעני
כדרכו בכל יום, ויקטור התעורר בשעה מאוחרת, הפעם לרגלי המכונה. הוא התאמץ לקשור לעינו חבלי שינה וכשל. הוא לא זכר את ליל אתמול וגם בזה לא היה כל חדש. רגע נטרד, איך הגיע לישון על הרצפה, עירום. היה מין דמדום בין זרועותיו, כאילו משהו חסר, איזה מין כר אותו חבק. הוא קם ונזכר בחרדה שנגנב ממנו כל הריטלין. על השולחן נח נייר, משרטוטי המכונה היקרה שלו, מקופל לארבע ולידו ערימת פרחי קנבוס גרוסים. מתוך אנחה הוא גלגל לעצמו ג'וינט.
הטעם המבחיל הדהד בפיו אחרי כל שאיפה, וגל של פתרונות לקשרים שבקווי מצחו הכה בו. הוא חייך בעונג וצמצם את עינו ומצחו. הוא שאף תכופות וכשסיים נשאר לשכב.
הוא נהג לומר שהקנבוס נועד למטומטמים שמחפשים דרכי בריחה מעצמם בעוד הריטלין נועד לאלו המתבוננים אל תוך תמצית עצמם. הוא צחק למחשבה הזו. הוא חשב מה ראוי שיקרא כעת. על אף שקרא ספרים הרבה הוא הקצה כמה כרכים בספרייתו למה שכינה "הלך הרוח הנכון". כעת הוא הרגיש שאבדה לו יכולת הניתוח, או נכון יותר לומר, הרצון לנתח. הרגע הזה נועד לקריאה שממריאה וצוללת בעקבות המשורר, קריאה של שה את דרכי רועו.
הוא קם ולא מצא את הספר שאותו חיפש. הוא הסתכל תחת הספה, בערימות הספרים לידה. הוא לא סידר את הספרייה זה חודשים ושררה בה עירבוביא שלא מעלמא הדין. הוא שלף ספרים בתקווה שהספר אותו הוא מחפש מתחבא מאחוריהם. ברגע אחד ברקה בו מחשבה. נעם, הכנר, הוא היה פה! הוא גזל ממנו את בודלר!
זאת אומרת, את המהדורה המהודרת, המלאה של פרחי הרע, בתרגום הטוב, זה שבו פחד לגעת עד לרגע בו ייגרע ממנו הצורך בניתוח הטכניקה. איזו מין מפלצת גונבת ספר שבעליו טרם קראו. אין לסמוך על ישראלים אלו. מתוך ייאוש וזעם הוא המשיך בחיפושיו עד שחזר לספה והתנשף, מובס. אם חסר כרך אחד, לבטח חסרים עוד. כרך אחר כרך הרים ממשכבם. למה, חשב, למה לא עשיתי לי קטלוג או כל רשימה. מה זה, למה יש לי את זה, הוא חשב וקמט בציפורניו את בשר מצחו פעמים רבות. לבסוף הרים את הספר שחיפש, בשתי ידיים הרים אותו, ומול שאר ספריו פרס את אבריו הכואבים. אלף מכוניות צופרות עומדות בכביש ראה בעיני רוחו, ורק הוא חופשי, הולך רגל.
עיניו של ויקטור נפלו על דף שנשר מהכריכה הפנימית. מרגלית. מיד ראה את ידה המצויירת של רוח הרפאים הרודפת אותו, ידה הנשלחת אל המדף. מרגלית הרעה, מה חטאתי לך. היא הייתה אספנית וויקטור פרק את הספרייה שלה. ברק בעיני רוחו לוע הצפרדע שבלעה מהדורות על מהדורות, טפסים על טפסים של ספרים טובים. ישמרנו השם.
הוא פחד שהתפכח בשעת החיפוש וגלגל לעצמו עוד סיגרית קנבוס. משעישנה נשכב בשנית וקרא את השירים על פי סדר הדפסתם. הוא טעם את עסיס החרוזים הבשרניים והתקפל ביראה כשחש את רוחו של בודלר מכה בו עם כל חֶֶרֶז נורא הוד.
הוא אינו יודע, אבל פרצופין נגלים לו בזה אחר זה, ספירת ההברות נמהלת באצילות שבטוהר ומפקיעה ממנו את רוחו. נקרע לרווחה המסך המבדיל בינו לבין קונו, אך ויקטור טרם מכיר בגילויו. הוא מהלך בחדר בצעדים מרושלים, מתנודד ומשיל ניצוצות. הקליפה בעירומה עומדת מולו, ועדת נחשים תקיפין מתרוצצים בראשו, מלחשים 'דע את אלוהיך׳, נגעי בני אדם נתלים בשערות שעל ידיו והוא תכופות נשכב והתיישב לשם ההשתנות, מכח ההפסד. מקצת אחרי מקצת בשרו נתפשט וחידודין חידודין נעשו בליבו.
בודלר, הגדול מכולם, אחז בידו והוליכו בין גגותיה של עיר זרה. עולם שלם הוא פרש לפניו בדילוגים עצומים, מגג לגג. ריחות מעופשים של אוויר ההולם את מידת הדין הציפו אותו והידרדרו בתעלות אפו כשזרק את הראש אחורה. בתוך הדילוג המפלצתי, מעל עיר שרחובותיה מעוקמים ואין בהם אפילו אחד שללא מוצא, מעל האנשים הכפופים שפסעו ברחובות, או מכרו את מרכולתם בדוכן, כל אחד נלעג באופן קצת שונה. ויקטור לא הבחין שבודלר כבר לא אוחז בידו, כי אם מרכיבו. בודלר הפך לאביר עצמות עצום איברים, כנפיו מכות באוויר בעוצמה, אפו של ויקטור מפלח את האוויר ושואף את ריח הרקב והנבלה. הוא חג שלוש פעמים במעגל וטס מטה, מבקע את פני המים.
תחושת שלמות פשטה באיבריו של ויקטור, הוא הרגיש עד כמה חסר היה.
זה שאין לו דמות ואין לו תואר היה בודלר בעינו, לא היתה לויקטור דרך לתפור את חוטי אישיותו.
אור פרץ אל תוך בית הסדנא. ויקטור התרומם ממשכבו הלום. בפתח עמד נעם.
אחוזה בידו שקית, בתוכה קופסאות פלסטיק עגולות. ויקטור עיין בבר–עונשין זה. חתימת זקן צהבהבה חגורה על לחיו, מעל שפתו העליונה. הוא עמד נטוי מעט, חולצתו הלבנה, שמפאת מכנסיו הקצרים ואורכה הלא מצוי דמתה מעט לשמלה, גזורה וחושפת את עצם הבריח השמאלית, המוגבהת קמעה. רגלו של נעם זרקה קדימה כפכף גומי בצעד שהכניסו לבית הסדנא.
ויקטור המטושטש קם לקראתו. נעם הניח את השקית לרגליו. הם עמדו רגעים, ויקטור לא הבין את פשר בואו בית הסדנא.
"לא הבנתי איפה המטבח ולא רציתי להעיר אותך, אז הבאתי חומוס של ערבים אמיתיים", הוא אמר בחיוך שמתיקותו העבירה בוויקטור חלחלה. לקולו היה מרקם של סוודר רך או תאורה חמימה.
"תודה לך", ויקטור אמר, עוד מבולבל.
נעם פסע כמה צעדים לקראת ויקטור הקפוא, חיבקו ונישקו על שפתיו.
נעם ניגש לשולחן וגלגל ג'וינט. ויקטור צפה בתנועותיו החתוליות והמדודות בעת הגלגול. תווי פניו העדינים של בחור–הגמרא הזה התקשחו בשעת המלאכה. הוא שלף את לשונו הקטנה כדי להרטיב את הדבק, בליקוק אחד הוא עבר לאורך הנייר הארוך. ויקטור התיישב על הרצפה.
"אז, מה אתה עושה בחיים?", הוא שאל תוך שהעלה אש במצית.
"אני מכוונן פסנתרים במקצועי", ענה, משתדל שלא להיראות מיוגע או מתוח כפי שהוא באמת.
"קוּל", הוא אמר תוך ניד ראש והושיט לו את הג'וינט.
ויקטור שאף שאיפה גדולה.
"אני רואה שעישנת מהוויד שלי כשלא הייתי", אמר נעם, מחויך.
"כן, אני מתנצל, חשבתי שפשוט לא תחזור". אחזה בו מועקה לנוכח הניסוח המרושל.
"אה, לא, אל תצטער, זה סבבה לגמרי", שוב בניד ראש.
עשן התאבך בבית הסדנא, הם המשיכו לעשן בשתיקה. מדי פעם ויקטור הרים את מבטו אל נעם והחיוך השמשי שזה שלח אליו בכל פעם הכריח אותו להעלות על שפתיו בת צחוק.
באצבעותיו הדקות והמחוטבות נעם קרע את הפיתה וניגב אותה בקערת הפלסטיק. ויקטור עשה כמותו.
כשסיימו נעם התמתח, וויקטור שלף שתי סיגריות והושיט אחת לנעם.
"מה הקטע הזה שאתה מאפר על הרצפה?", נעם שאל בחצי הסיגריה.
"אני... לא יודע, זה פשוט... כך נוח לי". קולו התגבר והתעמעם לפרקים.
נעם קם ממקום מושבו וניגש אל הפסנתר. בהרימו את מכסה הקלידים פיזר את שאריות האבקה הלבנה שנותרה עליו. הוא ניגן אקורד מז'ורי פשוט. בשרו של ויקטור נמס על עצמותיו. הצליל המהדהד, מרגע החבטה של מכסה הקלידים בלוח התהודה ועד האקורד עצמו, שנשאר בחדר כמו ריח אורנים מעיק, עינה את אוזניו. נעם לא הבחין בכל זה.
הוא המשיך בהולכו בחדר, ויקטור מחפש את המילים לעצרו אך הלה כבר עמד ובחן את אחד ממדפי הספרים.
"למה יש לך ספרים של הרב קוק?", שאל בגיחוך טוב לב.
"זה בשביל העברית", ויקטור אמר, מעסה את שורש אפו. ויקטור כבש את פניו בקופסת הפלסטיק הריקה.
נעם משך בכתפו והמשיך להסתכל בספרים. ויקטור העלה בדמיונו את עיניו החומות, הדבשיות, של עול הימים הזר הזה שוזפות את שדרות ספריו היקרים. נעם שלח את ידו למדף, ויקטור נמתח כולו. הנער הפך את הספר בידו מספר פעמים והסתובב כשהספר פתוח בידו והוא משליך את הסיגריה לרגליו. על פניו חיוך גדול, חושף את שיניו הקצרות והחזקות שלובנן מעלה על הדעת סילון מטוס.
"אוי, זה נפלא. מה זה?", הוא אמר, מבטו שקוע בספר והוא הופך את הדפים.
"זה אקס–ליבריס של אמנון דנקנר."
"כתוב על הכריכה שזה של דן בן–אמוץ", הקשה נעם.
"כן, הוא כתב את זה."