קטע מתוך הממואר
1
מחוץ למשרד יש לי כלוב. זה עובד בעצם ככה: המשרד הוא פנימי, קובייה קטנה כמו של רופא משפחה, על הקיר דיפלומות ומכתבי תודה ממוסגרים, ובמגירה: דגימות, ליחות, שמורות ומקופלות במפית. מחוץ למשרד יש חדר המתנה, מבואה, שם, במרכז החדר, על הדלפק, מונח הכלוב. בתוך הכלוב יושבת אריאנה. לפעמים, כשהחלון נשאר פתוח, היא שרה, וסוגרי הכלוב מתחלפים מזהב לכסף. יש לה גישה למתכות, היא מדברת בשפה של מתכות ויודעת לתרגם להן את הכוונות. עשיתי לי הרגל למסור לה דיווחים שוטפים, בין מטופל למטופל. האמונה שלי פונה לכלוב, כמו אריאנה, היא הכידון המשפד בינינו. כל המטופלים זנים את עיניהם בכידון.
שרוף מגעגוע אני קם ומתפשט מרטיות האלוורה שמרחה לי הקולגה שלי דפנה במשרד אתמול. דפנה מעשנת ג'וינטים ואף פעם לא חסר לה כוח. היא מבצעת. יש לה זרועות להכול. היא מזרזת את הקץ, אמרו לה גדולי הרבנים שאסור לה. היא תפיל את השמיים. אבל לא משנה אם יפלו השמיים, אריאנה הציפור היחידה שחשובה, והיא לא בשמיים, היא כאן, מצייצת בחיבה לדפנה. אור צח מזדהם בעשן, בשיניים של דפנה, בבדיל של הכלוב. הוא מגיע לציפור הכי טמא שיש.
2
אם תשפוך זרעך על הארץ יקום לך בוץ והיה לבנך ואם תוציא למים יולד לך גל ואם כמו אונן תשפוך על הרצפה יבקעו הבלטות ויצמח לך עץ.
אוננות זה זיון וכל זיון סופו עובר וזו זנות ובזאת נאמר זונה הרת שמש ותזרע כוכב וזה המצב שלי אמא קרועה ושסועה בין אלף פיות וכל מקום שגמרתי בו תובע עלייה לרגל ומבקש את המציצה שלו.
אנוקיו מטייל בשביל החלב
הולך בעקבות ציפורניו
שערו מושך בענפי העצים
זקנו חלאה ניגרת צוואר
זה הילד של תמר
אי אפשר לעצור אותו
שפתיים מוגלה
פעם נשקה לו אמו
עלה לאדמה שממנה יולדתָ, רד תמצוץ לקבר של אמא שלך.