הוא הגיע לקיתון הנזירים בכוונה לנוח, אך עצר משהשגיח כי המקום כבר נתפס. על גבי אחד הדרגשים היה שרוע אדם בתנוחה אחוזת-יגון.
ראשו נתמך בזרועו, והוא נדמה תפוס-שרעפים. הנזיר קרב, וזיהה את רוסריו: הוא התבונן בו בדממה, ולא נכנס אל הקיתון. מקץ כמה רגעים נשא הנער את עיניו, ותלה את מבטו האבל בקיר שמנגד.
"כן!" אמר באנחה עמוקה, למודת-צער; "היטב אני חש בכל האושר אשר לך, בכל האומללות אשר לי! כי מאושר הייתי לו יכולתי לחשוב כמוך! לו יכולתי להשקיף כמוך במיאוס על המין האנושי, לקבור עצמי לעולמים במבצרה של הבדידות ולשכוח שיש בעולם הזה בריות הראויות לאהבה! הו אלי, לו בירכתני בסגולת המיזנטרופיה!"
"זוהי מחשבה מיוחדת-במינה, רוסריו," אמר ראש המנזר ונכנס למערה.
"אתה כאן, אבי?" קרא פרח הנזירים.
הנער ננער ממקומו במבוכה, ונחפז למשוך את הברדס על פניו. אמברוזיו התיישב על הדרגש, ודחק בנער להסב לצדו.
"אל לך להיכנע לנטייתך המלנכולית," אמר; "מה השיא אותך לראות באור כה נחשק את המיזנטרופיה, הנתעבת שבכל רגשות הלב?"
"העיון בטורי שיר אלה, אבי, שעד כה חמקו מעיניי. קראתים בחסד ירח מאיר, וכל-כולי קנאה להלך-רוחו של מחברם!"
באומרו כן, הורה לעבר לוח שיש הקבוע בקיר שמנגד, ועליו נחרתו השורות הבאות:
כתובת בקיתון נזירים
כי תחזה באלה השורות, קוראי הנעלם
אל נא תסיק מפרישתי מן העולם
כי שממון ימיי בחרָבה
היה לי כחלום
אחר שמצפוני למוד הדאבה
נשא אותי הלום.
כי האשם בנשמתי אינו כוסס:
מגינוני חצר ברחתי בלי הָסס
בראותי כיצד בהיכלות ומגדלים
גבהות-הלב וחפץ-הבשר -
התאומים אשר בשאול מושלים -
איוו להם משכן נגיד ושר.
ראיתי אנושות שאת הרשע תעבוד
ראיתי איך החלידה חרב הכבוד.
איך סָף הכל והאיוולת לבדה נותרה
ואיך טעה טעות מרה, מרה
הוא שאת אהבתו נצר באמונה
וכך אירע ששבע-מיאוס, בסתר מאורה
אוציא את נשמתי האחרונה.
בדד, עוטה סחבות
פרוש מסאון ימים ותאוות
פטור מטורח יגונות שָחֵי-המצח
את חיי אבלה לתומי
ועל קידוש הנצח
אקריב פה את יומי.
הנחמה שלא ידעתי בהיכלות שררה
חוסה עליי באפלולית המערה
וכל נפשי מעפילה
במעלות שמיים
מידי נושאִי תפילה
לאל ארך-אפיים:
תנני מן העולם הזה לפרוש
בלי דעת טעם לענה ורוש
של נקיפת אשם או מדוחי תשוקה
ועת המוות יפקדני
שפתיי יאמרו תפילה זכה:
"אלי הטוב, הנני!"
ואתה, אם תוססים הם נעוריך
והאסון עוד לא פקד את שעריך
אולי תצחק לַמְשוגה
של הנזיר המתפלל.
אך אם יִכְבָּד לבך בַּדאגה
ובחזך העצב יְיָלל;
אם אהבת-אכזב אותך יִסרה
ועל לא עוול גורשת לארץ-גזירה;
אם צמרמורת תרעיד את גווך
והלָיִל בלהות לבלי פשר יביא
או-אז תבכה על משכבך
ותקנא במצבי!
"לו אפשר היה לו לאדם," אמר הנזיר, "להסתפק בעצמו בלבד ולהתבצר מפני הטבע האנושי, ובכל זאת לדעת אותה שלווה שמחה בחלקה שטורים אלה מבטאים, הרי שמצב זה היה רצוי יותר מן החיים בעולמנו השורץ קלקלה ואיוולת מכל סוג וזן. אלא שהדבר אינו מן האפשר. הכתובת נחרתה על הקיר לשם הקישוט בלבד, והנזיר כמו רחשי לבו הם יצירי דמיון. אדם לחברה יוּלַד. תהא זיקתו לעולם הזה רופפת ככל שתהא, לעולם לא ישכחנו כליל, או יסכין להשתכח כליל ממנו. המיזנטרופ מואס באנושות חטאה ונעוות-לב וממלט עצמו ממנה: הוא גומר אומר להיעשות לנזיר, וקובר עצמו חיים בחגווי הסלע. כל עוד תבער השנאה בחזהו, אפשר שישמח בחלקו: אך מִשֶרגשתו מֵצֵנָה בקרבו; עם שהזמן מפיס את יגונו ומעלה ארוכה לאותם פצעים שנשאוהו אל קנה של הבדידות, כלום סבור אתה שקורת-הרוח היא בת-לווייתו? הה! לא, רוסריו. לא עוד לוהב במאכולת רגשותיו, חד-גוניותם של חייו אוכלת בו בכל פה ולבו הופך טרף לשיממון וליגע. הוא מביט כה וכה, ומוצא כי הוא לבדו ביקום: אהבת האדם שבה ומנצה בלבו, היוצא אל העולם שאותו נטש. באשר אין לצדו איש אשר יורה לו את יפי הבריאה ויחלוק את הערצתו לשלל מעלותיה, זו מאבדת את קסמה בעיניו. שעון כנגד איזה סלע, הוא בוהה בשצף המפל בעיניים ריקות, ומקדם בלי חמדה את תפארתה של שמש שוקעת. בערב הוא חוזר לקיתונו בצעד משתרך, כי איש לא מצפה שם לבואו. אחר שסעד בלי חשק את פתו הגלמודה והתפלה, הוא מטיל עצמו על מצעו אכול הטחב, מר-לב ושפל-רוח, ומקיץ ליום שָמֵם ומדכדך כקודמו."
"אתה מפליא אותי, אבי! אפילו נסיבות חייך הן שדנו אותך לפרישות, הרי שמצוות דתנו ולקחם של חיים ראויים יַרווּ את לבך מרגוע אשר..."
"לו כך סברתי נמצאתי מוליך עצמי שולל. אדרבא, גם כי אגייס את עוז רוחי כולו סופי להיכנע למלנכוליה. לו רק ידעת כמה עונג מסב לי המפגש עם אחיי לעת ערב אחר שביליתי את היום כולו בתלמודי! לו רק ידעתי לשוות באוזניך את האושר המזומן לי למראהו של בן-אנוש אחרי שעות ארוכות של בדידות! הרי כאן טמון עיקר סגולתו של המנזר. הוא נוצר את האדם מפיתויי החטא, ובה בעת מעניק לו את מידת הרווחה החיונית לעבודת האל. הוא מכסה את עיניו לזכותן מעוולות העולם, ובה בעת מברכו בחברת בני מינו. כלום אתה, רוסריו, אתה מכל האדם, חומד את חייו של הפרוש? כלום כה עיוור אתה לאושרך? צא וחשוב: המנזר הזה היה לך לבית. אדיקותך, עדינותך ורוב כישרונותיך נערצים על הכל. אתה פטור מן העולם שאותו אמרת לשנוא; ועם זאת אתה נהנה מחברתם הטובה של הבחירים בבני מינך."
"אבי! אבי! הן זהו שורש יגוני! מאושר הייתי לו רק ביליתי את ימיי בין רשעים ושכוחי-אל, לו רק פסח על אוזני שמעה של המידה הטובה! מסירותי שאינה יודעת גבולות לאמונה, נשמתי אשר הומה לטוב וליפה – הן שיכסוני בכלימה ויחישו את דרכי לאבדון! מי יתן ולא ראיתי מימיי את כתליו של המנזר הזה!"
"הכיצד, רוסריו? בשיחתנו הקודמת השמעת נעימה שונה. האמנם חברותנו משקלה כה דל? אלמלא ראית את הכתלים האלה, לא היית רואה אותי: האמנם זהו רצונך?"
"לא הייתי רואה אותך?" חזר פרח-הנזירים, קפץ מן הדרגש ולפת את ידו של הנזיר כאחוז-קדחת. "אותך? אותך? הלוואי שהברק היה מכה בעיניי בטרם נחו על דמותך! הלוואי שלא אשוב עוד לראותך, ואשכח כי ראיתיך מימיי!"
ובמילים אלה פרץ החוצה כרוח סערה. אמברוזיו נותר במקומו, והגה בהתנהגותו המוקשה של העלם. אלמלא מנהגו הבוטח, שטף הגיגיו ונועם גינוניו עד להסתלקותו מן המערה, היה נוטה לחשוד כי נתבלעה דעתו של הנער. מקץ כמה רגעים רוסריו חזר. הוא התיישב על הדרגש כמקודם, השעין את לחיו על אחת מידיו, ובאחרת מחה את הדמעות שזלגו לפרקים מעיניו.
הנזיר הביט בו בחמלה, ונמנע מלקטוע את שרעפיו. במשך זמן מה שמרו השניים על דממה עמוקה. הזמיר נח כעת על עץ תפוזים בקדמת המנזר, ושירה שאין כמותה לתוגה ולנֶגֶן נמזגה ממקורו. רוסריו נשא את ראשו והקשיב בריכוז.
"כך היה," אמר ונאנח מעומק חזהו, "כך היה שבחודש האחרון לחייה האומללים, נהגה אחותי להקשיב לזמיר. מתילדה המסכנה! היא ישֵנָה בקברה, ולבה השבור שוב לא מתענה בתשוקה."
"היתה לך אחות?"
"כלשונך, היתה לי אחות. אבוי, כי היתה ואיננה עוד. היא קרסה מכובד עצבונה הגדול ועודה באביב ימיה."
"ועל מה נעצבה?"
"עצבונה לא יעורר בך שום רחמים, כי לא תדע את עוצמתם של אותם רגשות מדבירים שאין לעמוד נגדם, אשר לבה נפל קרבן למתקפתם. אבי, האהבה היא שפצעה אותה פצעי מוות. בתשוקתה לזה שהתברך בכל סגולה טובה, לאדם שמעלת האלוהות יאה לו, חרצה את גורלה. תוארו הנעלה, דמותו שאין בה דופי, עתרת כישרונותיו ותפארת חכמתו חזקה עליהם שהיו מלהיטים גם את הקר שבלבבות. אחותי ראתה אותו, והעזה לאהוב, אף שלקוות לא העזה גם לרגע."
"אם כה השכילה לאהוב, מהו שסכר את תקוותה?"
"אבי, עוד בטרם הכיר את אחותי, ג'וליאן בא בברית הנישואים, וכלתו נאווה היתה כמלאך! אך אחותי הוסיפה לאהוב, ולמען אהובה העתירה חיבובים על רעייתו. בוקר אחד עלה בידה להימלט מבית אבינו. היא עטתה מלבושים צנועים, הציעה את שירותיה כמשרתת במשק ביתו של אהובה, והתקבלה לעבודה. כעת נמצאה במחיצתו כל העת: היא עמלה לשאת חן מלפניו, ומאמציה נשאו פרי. תשומת לבה עוררה את תשומת לבו. ישרי-הלב לעולם הם אסירי תודה, והוא רומם את מתילדה מעל יתר משרתיו."
"וכלום הוריך לא חיפשו אחריה? האמנם קיבלו את הדין מבלי שניסו להשיב את בתם התועה?"
"בטרם אפשר היה להם למוצאה, התייצבה היא בפניהם. כי אהבתה סערה מכדי שאפשר יהיה להסתירה; ובכל זאת לא ביקשה לעצמה את ג'וליאן ולא ייחלה אלא לנחלה וחלק בלבו. ברגע של חולשת-דעת התוודתה באוזניו על רגשותיה. מה היה גמולה? באהבתו לרעייתו, סבר כי אם יטה את לבבו לרחם על אשה אחרת ייגרע חלקה, ולפיכך גירש את מתילדה מעל פניו לעולמים. מנהגו החמור שבר את לבה: היא שבה לבית אביה, ובתוך כמה חודשים נטמנה בעפר."
"נערה אומללה! הגורל הֵמֵר עמה, וג'וליאן התעמר בה."
"האמנם כך אתה סבור, אבי?" קרא פרח-הנזירים בחום; "אתה סבור שהתעמר בה?"
"כך אני סבור, ורחמיי נכמרים עליה."
"רחמיך נכמרים עליה? עליה? הו, אבי, אבי! אם כך, רחם עליי."
הנזיר הוכה בתדהמה; וכעבור רגע הוסיף רוסריו בקול רועד, "כי עֶנוּתִי קשה מסבלותיה. לאחותי היה חבר, חבר אמת, אשר חמל על רגשותיה פוצעי-הנפש ולא הוכיחָהּ על שלא יכלה עוד לכחד בהם. לי...! לי אין ולו חבר אחד! בכל העולם כולו לא יימצא הלב אשר יישא בְּצוּקַת לבי."
באומרו זאת פרץ בבכי תמרורים. הנזיר נרעש עד עומק לבו. הוא נטל את ידו של רוסריו וחפן אותה ברוך.
"אין לך חבר – כך תאמר? אם כך – מה אני לדידך? מדוע לא תָגָל לי צפונותיך, וכי יש לך ממה לפחוד? כלום נהגתי בך חומרה מימיי? כלום הקפדתי עמך בגינוני כבוד? רוסריו, אני פושט מעליי את גלימת הנזיר, ועותר לפניך שלא תראה בי אלא חבר ואב. ראוי אני לתואר זה, כי לא היה הורה אשר שמר את צעדי ילדו בקנאות-הלב שבה שמרתי אני את צעדיך. למן הרגע שבו ראיתיך לראשונה, ניצתו בחזי מיני רִגְשה שלא ידעתי לפנים. בחברתך מצאתי תענוג שאיש מלבדך לא הציע לי; וכאשר נגלו לי רוחב דעתך ועומק שכלך, עלצתי כאב השש בסגולותיו של בנו. הנח אפוא לפחד; דבר עמי גלויות: דבר עמי, רוסריו, ואמור שתגלה לי את לבך. אם יש בחמלתי להקל את סבלך..."
"יש בה - רק בה! הו אבי, עד מה נכספתי לגלות את לבי בפניך! עד מה נכספתי לְפָרֵש בַּסוד שקומתי שחה תחת משקלו! אלא שאני פוחד, פוחד."
"ממה תפחד, בני?"
"מכך שתתעב אותי על חולשתי; שגילוי הלב יעלה לי באובדן הוקרתך."
"איך ארגיע אותך? תן דעתך על מנהגי משחר היכרותנו, על העדנה האבהית שהרעפתי עליך מאז ומעולם. לתעב אותך, רוסריו? כבר אין זה בכוחי. הויתור על חברתך ימנע ממני את הגדול שבתענוגות חיי. גלה סוד ייסוריך באוזניי, ובי נשבעתי כי..."
"חכה!" שיסע אותו פרח הנזירים. "הישבע כי יהא סודי אשר יהא, לא תאלצני לעזוב את המנזר לפני תום חניכתי."
"אני מבטיחך נאמנה, ונשבע בהן צדק. סמוך לבבך על רוחי המוחלת, וגלה את הנעלם."
"כמצוותך אעשה. ובכן... הו, איך ארעד לָצוּר בשפתיי את המילה! הטה לי אוזן רחומה, אברוסיו איש האלוהים! קרא-נא לכל ניצוץ חולשה לעלות מסתר נשמתך, ולאלף אותך סליחה לחולשתי! אבי!" הנער השתטח לרגלי הנזיר וחָשַק את שפתיו בידו עת קולו נחנק בסערה. "אבי!" המשיך והמילים מתמוטטות בפיו, "אני אשה!"
הנזיר נרעש מן ההכרזה הבלתי-צפויה. רוסריו המזויף היה מוטל על הארץ, כממתין בדממה להכרעתו של השופט. תדהמה מכאן וחרדה מכאן כבלו אותם למקומותיהם במשך כמה רגעים, כמו נגע בהם מטהו של קוסם. לבסוף התעשת הנזיר, פרץ מן המערה ואץ אל המנזר. מעשהו לא חמק מעיניה של העותרת לחסדו. היא זינקה על רגליה וחשה בעקבותיו, הדביקה אותו, הטילה עצמה לרגליו ואימצה את ברכיו. לשווא ניסה אמברוסיו להיחלץ מאחיזתה.
"אל תנוס מפניי!" היא זעקה. "אל תפקירני לייאוש! הנח לי ואסביר את פָּחזוּת לשוני. הנח לי ואאמץ את סיפורה של אחותי, כי סיפורי הוא: אני היא מתילדה, ואתה אהובה."
מאנגלית: עודד וולקשטיין