קטע מתוך המחזה
הדמויות
זקנה
אילם
קבצן ראשון
קבצן שני
קבצן שלישי
גמדה
הזקנה יושבת על כורסה עתיקה מול המראה, מתגנדרת. מימינה ומשמאלה שתי ערימות בגדים שבימים אחרים היו נאים ואלגנטיים.
זקנה: אני יודעת איפה החבאת אותו? תמיד אתה דוחף אותו למקומות הכי משונים, ואז מאשים אותי שגנבתי ממך. כל פעם אותו הסיפור. אבל אלוהים, הוא רואה והוא יודע שלא גנבתי ממך שום כסף. קמצן, מי יודע איפה שמת אותו, החמדנות אוכלת אותך מבפנים.
פאוזה. היא שבה ומתגנדרת. בנה, האילם, גונח בבוז ומפשפש בכל פינות החדר. הוא פונה אל הקהל ובתנועות ידיים מאשים את אמו שגנבה ממנו את הכסף שהרוויח מצחצוח נעליים.
זקנה: וגם אם הוצאתי כמה גרושים, לא גנבתי. זכותי. אני הבאתי אותו לעולם וסחבתי אותו בבטן שלי וגידלתי אותו ופירנסתי אותו ומה לא. אני האמא שלו.
האילם שב ופונה אל אמו, שוב דורש את הכסף.
זקנה: הכל בגלל צרות העין שלך. אתה מקנא! הקנאה... הקנאה, היא אוכלת אותך. כמה שנים עברו? עזוב את הכסף. אתה שומע? מה ישמע? חירש כמו חצץ. זה העונש שלי מאלוהים. כמה שנים כבר? שלושים... ארבעים שנה... ארבעים וחמש? אולי ארבעים ושבע? ולא השתנית, ככה נולדת.
האילם מסמן בידיו שגנבה ממנו שלושים וחמישה פסו.
זקנה שלושים וחמישה? לא נראה לי. עשרים פסו מסכנים לקחתי בשביל האורגיה של השלושים לחודש. עשרים פסו מסכנים. מנוול. תיכף יגיד שהוא מפרנס אותי. אם לא הנדיבות שלהם, כן, כן, שלהם, אלו שאתה שונא, אלו שאתה מקנא בהם, הייתי מתה לבדי בחוֹר הזה.
פאוזה. היא שבה ומתגנדרת. האילם גונח בזעם ובאין–אונים. הוא מדגים כיצד היה מולק את ראשה.
זקנה אתה עוד מסוגל לעשות את זה.
פאוזה. היא ממשיכה להתגנדר, סורקת ברוב טקס את שיערה האפור.
זקנה כמה שנים עברו? אולי חמישים שנה? חמישים, לא? לא גנבתי שלושים וחמישה, לקחתי עשרים בשביל האורגיה של השלושים לחודש. יש היום אורגיה, ואני לא רוצה לשמוע ממך עוד מילה. מספיק דיברת.
פאוזה.
זקנה איך ידבר? אילם כמו צנון.
פאוזה.
האילם, בחמת זעם, מרים את הסיר שמונח על שולחן באחורי הבמה.
זקנה האוכל. עזוב את האוכל לאורגיה. קניתי אותו בכסף שלי, בכספי שלי! איי אלוהים, אלוהים שלי. מה עשיתי שזה מגיע לי. הוא גובה ממני חובות שצברתי בחטאים שלי. זו כפרתי, זו חליפתי, קיבינימאט.
האילם מניח את הסיר במקומו ומתקרב אל האם. הוא כורע תחתיה וממלמל את ברכת המזון בגניחות רכות. הוא מערסל את ראשו בין קפלי חצאיתה. דוחף את עצמו אל תוכה, כאילו מנסה לחזור אל תוך הרחם שלה. היא מחייכת ומלטפת אותו.
זקנה היית רוצה לחזור לשם, מה? הייתה רוצה להתכרבל שם בפנים שוב.
היא ממששת את טבורה.
זקנה וכשהיית בפנים איך בעטת כדי שיוציאו אותך. ככה הגברים. תשעה חודשים נלחמים שיוציאו אותם, ואחר כך חיים שלמים נאבקים לחזור פנימה.
צוחקת, צוחקת עד דמעות.
זקנה די, די, הכל בסדר. אל תחבק אותי כל כך חזק, כאילו אתה מנסה להעיר את השדים שלי. במקום כל הקוצי–מוצי הזה, אולי תהיה קצת יותר נדיב? קום, די לגנוח, תחפש לי את חקובו? את פדרו, את… די למלמל ולגנוח. אין לך מה לקנא. תסתכל, מותק שלי, אין לי אף אחד. השד הקטן שלי, הוא כבר קשיש, הוא ישן שנת ישרים. רק מדי פעם אני שומעת את חרחורי הגסיסה שלו. והשדים שלהם, גם הם ישנים. פדרו, חואן, חקובו, אנטוניו, אוגוסטו, הוגו, אלברטו, לואיס, ניקולס, סנטיאגו, אנחל, נורברטו, פיליברטו והמתים, מנוחתם עדן. כבר לא נשאר לך למי להציץ לו מחור המנעול. אהה… שובב. אהבת להציץ לאמא שלך. אהבת לראות את הכול, לא ככה? אני יודעת שאתה לא סובל אותם, אבל אתה צריך ללכת אליהם ולהוציא מהם כסף. מרוב שאתה קמצן, אני צריכה לקבץ מהם נדבות. גם אני קבצנית! כמו הקבצנים שלי, כמו הקבצנים של האורגיה של השלושים לחודש. אלו שאתה שונא כל כך.
האילם מסמן בידיו שהיא מבזבזת את הכסף על המגעילים האלו. הוא יורק עליהם, הטיפות ניתזות על הקהל.
זקנה זה הכסף שלי, הרווחתי אותו ביושר, בעצמי, הרווחתי כשעוד הייתי אני. וגם עכשיו, בזיכרון שלי, אני עוד מרוויחה.
האילם מסמן בידיו שהיא משקרת, שאת הכול גנבה ממנו. הוא מוציא את כיסיו הריקים, מציג לראווה את בטנתם, כדי להוכיח את פשעה.
זקנה אתה קמצן, קמצן וחוצפן. כן, אני מוציאה את הכסף על הקבצנים, אני נהנית עם הקבצנים, יש לי זכות ליהנות. לֵך, לֵך תביא קצת כסף. מצדי תצחצח את כל הנעליים של כל העולם הזה. בושה לאמא שלך, לֵך כבר!
היא מניפה את המטאטא, מאיימת עליו. האילם בורח, מצחקק ומלגלג עליה. הזקנה מתיישבת, עייפה, על הכורסה העתיקה שלה. פאוזה.
זקנה חקובו, זה אתה שם? אתה יודע, יורש העצר הבריטי, בזמן מלחמת העולם הראשונה, עשה את המסע הראשון שלו לדרום אמריקה. והאחרון! איך הוא יבוא לדרום אמריקה המחרידה של היום? נסענו באותה הרכבת... היה לי קרון שינה שלם לעצמי... מהחלון ראו את הפמפה... והרכבת... פוקה פלטה, פוקו פסו, פוקה פלטה, פוקו פסה... (מאיצה ומתלהטת עד שמגיעה לשיא). אבל זה עלה לנו... (מתחילה מהר ומאטה עד לכדי הרפיה) הרבה כסף, הרבה דאגות, הרבה כסף הרבה דאגות... שששששש...
מספרדית: יותם פלדמן
עריכת תרגום: אדם בלומנטל