פייסבוק, שאותו אני חווה כתחנת ממסר עולמית לניג'וסים פוליטים, הפנה אותי לפני זמן מה לפוסט באנגלית שכתבה אינטלקטואלית צעירה מרמאללה תחת הכותרת "מדריך בסיסי לפעילי סולידריות" ובו חמישה-עשר איסורים ותוכחות לאקטיביסט הבינלאומי בפלסטין. מדריכים פוליטים ממין זה משתייכים לז'אנר טרחני במיוחד של טקסטים שהשיח הזהותני של השנים האחרונות הניב. זו גרסה שמאלנית לספרי הליכות ונימוסים ובה טקסטים שאמורים להדריך את הפעילים הלבנים, "בעלי הפריווליגיות" במגוון נושאים כמו "כיצד לדבר עם טרנסים", "מה לא לומר לשחורים" או "איך להתלבש ולהסתפר בלי לצאת גזען". בדרך כלל ימצא עצמו הקורא מול רשימת חוקים ותקנות על המותר והאסור, שנכתבות מהעמדה הקדושה של המדוכאת ומכוונות לרוב לאדם הלבן והסטרייט. ואולם, בעוד שספרי הליכות ונימוסים הבטיחו לפחות הון תרבותי בתמורה לקריאתם, המדריכים הנוכחיים מציעים בעיקר דבר אחד: התענגות מזוכיסטית.
למרות הרתיעה הראשונית שלי, הסתקרנתי לדעת אם בכוחי למלא את הדרישות, ולחצתי על הלינק. להפתעתי הרבה, דרישות מעשיות כמו האיסור לעסוק בכיבוש בשום צורה ששכר לצידה או הדרישה שלא לדבר בשם המדוכאים היו מיעוט ברשימה. למעשה רוב האיסורים נגעו לעניינים שבנפש, לרגשות הפנימיים ביותר: כך נאסר עלינו להכפיף את המאבק המקומי למושגינו המערביים של צדק, חופש ודמוקרטיה, לעבד את החוויות שלנו בפלסטין באמצעים אומנותיים, לרחם על הקורבנות של הכיבוש, ובשום פנים ואופן לא להחפיץ את ההתנגדות ואת לוחמיה כדי לממש את הפנטזיות המיניות שלנו.
דרישת הכותבת לביטול עצמי גרמה לי להרהר בסיבות שהובילו אותי ורבים אחרים לפעילות משותפת בשטחים הכבושים בתחילת שנות האלפיים ועל ההבדל בין האנשים הממשיים שהשתתפו במאבק לבין הפנטזיה שמשתקפת בטקסט על אותם פעילים לבנים מדומיינים. אין ספק שמושגים מערביים על חופש ודמוקרטיה עמדו ביסוד הזעזוע שחשנו מהכיבוש, ושמראה הכפרים הפלסטינים תחת מצור צבאי עוררו בנו רגשות של רחמים ואשמה, אבל לא רק תפישות של צדק או של הכרח פוליטי הביאו אותנו לגדה המערבית. אסתכן ואומר שביסוד ההחלטה להצטרף להפגנות בשטחים הכבושים ניצב בסיס מוצק של משיכה, גם מינית, כלפי האחר והאסור.
סקס, סמים ומאבק עממי
הקבוצה המוזרה שלימים תיקרא "אנרכיסטים נגד הגדר" החלה בראשית העשור הקודם כאוסף של פעילות שהרגישו דחויות גם בתוך השמאל הישראלי הכבד - אנרכיסטים מקועקעים ששנאו את המפלגה הקומוניסטית, בוצ‘ות כועסות שסירבו לשתף פעולה עם הסקסיזם של זקני השבט, קטינים זבי חוטם שאסרו עליהם לעלות על אוטובוסים להפגנות בלי אישור הורים, פאנקיסטיות עצבניות שהשתעממו בישיבות הארוכות של תנועת תעאיוש וטבעוניות בעלות תושיה שרצו לעשות פעולות ישירות כמו בחו”ל. שילוב מהמם של חוסר-נחת, תחושת דחיפות וחוצפה, כיאה לקבוצה בה הגיל הממוצע היה 22.
העובדה שדווקא הקבוצה הזאת של סוטות ופריקים עם הרגלים תזונתיים משונים (כל זאת היה לפני גל הטבעונות היאפי) הצליחה לפעול במשך שנים בכפרים ברחבי הגדה המערבית וליצור מערכת יחסים של אמון וחברות עם קהילות מסורתיות היא אנומליה שקשה להסביר. כמובן שהמצב המייאש בחברה הפלסטינית של שלהי האינתיפאדה השנייה והצורך בנוכחות ישראלית ובינלאומית שתמנע מהצבא להפעיל נשק קטלני היו גורמים רבי משקל בהחלטה של אנשי הוועדות העממיות לפנות לכל גוף פוליטי בישראל שיהיה מוכן להקשיב להם. אף על פי כן, שיתוף הפעולה שנרקם במשך שנים של מאבק סיזיפי ולרוב כושל נגד תוואי הגדר והרחבת ההתנחלויות, לא יכול היה להתבסס רק על כורח פוליטי. בניגוד לקבוצות אחרות ב"מחנה השלום" הישראלי, שניסו לעטות ארשת הגינות דיפלומטית של פעילי זכויות אדם, הקבוצה סירבה לגנות או למנוע זריקת אבנים ו”התפרעויות”. הנוכחות המתמשכת בשדה הקרב של ההפגנות בשטחים הובילה לדבר מה שניתן לתאר - אם תורשה לי הסטייה ללשון מיליטריסטית - כרעות ואחוות לוחמים שלא יכלה להתפתח בין “פעילי שלום” לבין נדכאים פאסיבים.
ובכל זאת, למאבק המשותף שאותו אנחנו נוטות להלל היו גבולות ברורים. החצייה של הקו הירוק הייתה גם מעין כניסה מחודשת לארון. קוד ההתנהלות של אנרכיסטים נגד הגדר היה ברור למדי גם אם מעולם לא נוסח בפומבי: איסור מוחלט על יחסים אינטימים בשטחים ועל כל ביטוי של מיניות, כולל פוליטיקה להט”בית, כמו גם לבישת ביגוד “מכבד” בגדה המערבית, קוד לבוש שהיה מגביל בעיקר לנשים ולקווירים. למעשה, העיסוק היחיד בנושאי מיניות היה מוגבל לטיפול בהטרדות מיניות (מצידם של ישראלים או פלסטינים) כלפי חברות הקבוצה. בניגוד לשלל הגדרות שנפרצו במהלך שנות הפעילות, הגבול בין סצינת הזימה הקווירית התל אביבית - שפרחה באותן שנים בדיוק - לבין התקוממות הפלסטינית נשאר שריר וקיים. לא הועילו אפילו ניסיונות השב”כ, פעילי ימין קיצוני ועיתונאים זולים לקשר בין העולמות וליידע את שותפינו הפלסטינים בהיותנו אוסף של זונות וסדומאים.
כהערת אגב ראוי לציין שהפלסטינים שעבדו מקרוב עם הקבוצה ידעו היטב עם מי יש להם עסק. ההימנעות מדיבור על מיניות לא העלים מעיניהם את החריגות שלנו. ואכן, השתיקה הופרה לעיתים במפגשים פרטיים לאחר ההפגנות, בביקורים הלא-חוקיים של חברים בתל אביב או בנסיעות משותפות לחו”ל, אבל רק שם. הארוטיקה של המהפכה לא התממשה במאבק מול הצבא או בחברות עם הפלסטינים בשטחים. התנחמנו איפוא בקשרים עם תיירי קונפליקטים מצפון אירופה.
אין נאמנות
התפישה של הומואים כבוגדים בגוף הלאום אינה רק השמצה הומופובית או ביטוי של מניפולציה צינית, כמו בנסיונות השב״כ לסחוט הומואים פלסטינים לשתף פעולה עם סוכניו. תודעת ההומו לא יכולה, באופן עקרוני, להזדהות עם הלאומנות הסטרייטית, והיא פורצת גבולות של מעמד, אתניות וזהות פוליטית. מבט בארון הפורנו ההומוסקסואלי מאשש זאת במהרה: נאצים ופאנקיסטים פרולטרים, ערבים, שחורים או היספאנים, מככבים בראש הטבלה של התעשייה שמשרתת בראש ובראשונה הומואים בורגנים במערב. ההיסטוריה הטראגית לעתים של אי-נאמנות מינית ולאומית בישראל/פלסטין משתקפת למשל בדמותו של יעקב דה-האן, סופר יהודי ומרקסיסט מאמסטרדם שפירסם את הרומן ההומוסקסואלי הראשון בהולנדית, הפך לציוני והיגר לפלסטינה אך הפנה עורף במהרה למוסדות היישוב והצטרף לקנאי העדה החרדית במאבקם נגד הציונות, על אף שהמשיך במערכות יחסים מיניות עם נערים ערבים עד שאנשי ה״הגנה״ התנקשו בחייו ב-1924. פחות ידוע הוא סיפורו של פעיל השמאל הגרמני גרד אלברטוס, שהצטרף לקבוצות ההתנגדות הפלסטינית בשנות השמונים והוצא להורג בלבנון באשמת בגידה, כנראה בעקבות שמועות על יחסיו המיניים גם עם חיילים ישראלים במהלך ביקוריו בארץ.
הפעילות הקווירית נגד הכיבוש בשנות האלפיים התקיימה ברגע היסטורי שונה לחלוטין, בשעה שהזהות ההומוסקסואלית נכנסה למיינסטרים הציוני וראשי הקהילה הגאה ניהלו מאבקים שנועדו לשלב הומואים בציבור הסטרייטי, למשל שירות בצבא, פונדקאות ונישואים. דווקא ברגע שבו נדמה היה שהומוסקסואליות הפסיקה להתפרש כבגידה, והרגע שבו גם הומואים יוצאי יחידות מובחרות יכלו להקים בית כשר בישראל נראה קרוב מאי-פעם, החלטנו להעלות באוב את רוח הבוגדנות המינית, את התשוקה הפרוורטית שלנו שאותה לא יכלו לספק פרחי קצונה ומדעני אטום אשכנזים. ברגע שבו הקאמפ הפך לקיטש, שבו מלכת הדראג הפכה מגיבורה מהפכנית למגישת ליפסינק ציונית, והקיום הכעור והיקר של “הסצנה התלאביבית” היה לפריט קוסמטיקה בשירות ההסברה - ההצטרפות שלנו למאבק הפלסטיני קראה תגר לא רק על החברה הישראלית בכללותה, אלא על הקהילה הגאה בפרט.
הניסיון לבנות אלטרנטיבות בנות קיימא בתוך ישראל וליצור מרחבים קווירים ואנטי-גזעניים שיאפשרו התנגדות לאורך זמן הוביל לפסטיבלים מדהימים ומסיבות סוערות, אבל במהרה גם לתסכול וייאוש, בדרך כלל אחרי מסע הרג ישראלי נוסף בצפון או בדרום. תחושת הקבס מההומו-לאומיות שפשתה בכל חלקה לצד השתיקה שנכפתה עלינו בשטחים והרגשת הזרות גם שם לא השאירה הרבה ברירות לאורך זמן. חלק נכבד מהפעילים עבר להתגורר בחו"ל. באופן לא מפתיע, הפעילים המסורים שעדיין מסכנים את חייהם על בסיס שבועי גם היום, לאחר שכל תקווה להתנגדות עממית ומשותפת נכזבה לחלוטין, הם בעיקר סטרייטים. אנחנו, הומואיות בוגדניות, לא הצלחנו לשמור אפילו על נאמנות למאבק.