קרן שפי, יותם פלדמן, עפרי אילני, גליה יואלי, פיוטר (פטיהֿ) פתאח, אלון רטר
קרן
אז הנה אני מצטרפת לשיחה, עוד אישה. עכשיו גליה לא תמצא את עצמה נתבעת לגלם את דמות הקול הנשי על ידי המבנה המשולש שבו היא אישה יחידה בין שני גברים, עכשיו יהיה שיוויון כוחות. אבל זה הרי לא באמת שוויון כוחות: שני הגברים התחילו את ההתכתבות וקבעו את הטון, ורק אז צירפו אליהם אישה, ורק אז עוד אישה. ובכל זאת, אעשה כמיטב יכולתי.
המחול העתיק הזה: גברים שהם סובייקט באופן מובן מאליו, ונשים שמנסות להצטרף ולהיות גם סובייקט יחד איתם, נתונות במלכוד של הדילמה האם לנסות לאמץ את שפת האב שלעולם לא תהיה השפה שלנו, או לנסות לשבש אותה ולייצר בתוכה מקום למשהו אחר, מה שעדיין מחייב אותנו לדבר כל הזמן מתוך יחס אליה, או לסרב ולא לקחת חלק בשיחה.
אבל זה לא נכון הרי, הניסוח הזה, כי גם הסובייקטיביות שלכם לא מובנת מאליה בשבילכם. אני שומעת שלא. אני שומעת את התשוקה שמפעפעת בטקסטים שלכם להבנה, להכרה, למענה, ואני מחבבת אותה, ועולה בי תשוקה להיענות לה, להבין ולהכיר ולענות. זו תשוקה אימהית בעצם, אחוזה בפרדוקס של היחסים האימהיים, של הדמות שהאם נתבעת לגלם ברגע ההפיכה שלה לאם: מצד אחד להיות זו שהיא הלא-אני, הסובייקט האחר היחידי, אדיר הכוח, בעולמו של התינוק, אלוהות במלוא מובן המילה, אבל מצד שני – להיענות לצרכים שלו, להתאים את עצמה, לא להיות יותר סובייקט-אחר ממה שהוא יכול להכיל בכל רגע.
בעולם לא פטריארכלי היתה צומחת מתוך המצע הזה, אצל מי מאיתנו שכבר לא תינוקות, האפשרות הבוגרת של קשר הדדי באמת בין שני סובייקטים. (ג'סיקה בנג'מין דיברה על זה.) אבל העולם שלנו כן פטריארכלי, והוא נשאר תקוע בפרדוקס של יחסי האם-תינוק אפילו ביחס של גברים בוגרים לנשים בוגרות. זה ההקשר שבתוכו האם הגדולה מתגלה לנו, זה הצל שאליו היא משתברת.
בעולם שלנו האם הגדולה מגלמת בדיוק את הפרדוקס של האם לתינוק: את האישה שכל הזמן נהפכת לאובייקט, ומאפשרת לעצמה להפוך לאובייקט שהאחר זקוק שהיא תיהפך אליו, וגם כל הזמן ממשיכה לחרוג מכל ניסיון להפוך אותה לאובייקט. לחרוג באמת, לחלוטין, בצורה עזה וטוטלית, מפחידה. אבל החריגה שלה נותרת מחוץ לכל הדימויים שבידנו, כי הדימויים שיש לנו מחפצנים אותה. כל הצורות לא נכונות, רק האנרגיה הגולמית שמעבר להן אמיתית. האם הגדולה היא הלבה שפורצת ומיד קופאת ופורצת וקופאת ופורצת שוב ושוב ושוב ולנצח.
אפשר להבין מהזווית הזאת לא רק את האם לבדה אלא גם את המקום שלה בתוך השלישיה שמופיעה בתרבויות רבות כל כך, הבתולה (Virgin), האם (Mother) והזקנה (Crone): את הבתולה התרבות שלנו מחפצנת כמעט לגמרי, אפילו בשם שניתן לה, רק ניצוץ של סובייקטיביות נותר זוהר מבעד; הזקנה, המכשפה, היא כמעט מעבר לחפצון, מעבר למבט הגברי ולקיום ביחס לגברים, היא באמת סובייקט נשי נפרד, ולכן היא מודחקת, מוגחכת, וגם מעוררת יראה; ובין שתיהן, האם ניצבת על קו התפר. גם וגם. הרבה לפני ישו, היא אלוהים בשלמות ולא-אלוהים בשלמות.
אני רוצה אם כן להמשיך את פיוטר – כן, ההבדל בין הגבר לאישה הוא בין השאר ההבדל בעמדה שלהם ביחס לאלוהות הנשית. אבל זה יחס הרבה יותר מורכב מאשר "הגבר משתוקק והאישה מזדהה". הגבר לא רק משתוקק אל הנשיות אלא גם שונא אותה; הוא רוצה להרוס אותה, לפרק ממנה את הסובייקטיביות שלה ולהפוך אותה לאובייקט, כדי לבנות את עצמו מולה כסובייקט על דרך הניגוד. בתרבות שלנו, שמדברת קודם כל את התשוקות והפחדים והפרספקטיבה של גברים, האלוהות הנשית מחופצנת כל הזמן. ולכן גם האישה, לפחות האישה שהיא אני, לא יכולה פשוט להזדהות איתה: הרי עבור עצמי אני הסובייקט בהא הידיעה, ואף אלוהות נשית או ארכיטיפ נשי היא לא הסובייקט בהא הידיעה; כדי להזדהות איתה אנחנו צריכות לבצע חתיכת מעקף – בדרך כלל לחפצן את עצמנו חלקית. אני לא רוצה לעשות את זה, אני רוצה לעשות את התנועה ההפוכה. אתכם, אם תרצו. אבל אני לא יודעת אם תרצו.
אגב, שמתם לב כמה מיזוגניה פעפעה לתוך ההתכתבות הזאת? כלפי "הפמיניסטיות ההיפיות", כלפי ה"קרסידות", כלפי קרן דותן החכמה, וגם כלפי "הכוסיות", על אף היופי שפיוטר רואה בריקוד שלהן? כאילו כדי להעז לסגוד לאם בלי לפחד מחרון אפו של האב, הקנאי הגרום ההוא, צריך להעלות לו לקורבן קבוצות-קבוצות של נשים אחרות. (ומצד שני, כמה ניים דרופינג של גברים, שמות נופלים זה אחר זה במטח, כמו מתוך מכונת ירייה, כמו הברואות מתוך הרחם של האם הגדולה רק בתשליל. אני לא הולכת להפיל כאן עוד שמות של גברים, יש לנו מספיק כאלה בבית.)
וכמובן, יותר מכל קבוצת נשים אחרת: האימהות האיומות האלו עם הפוריות המגעילה שלהן (חוץ מהאימהות הנפלאות הספציפיות שכתבתם עליהן כה יפה)! מה הסיפור של זה? זה פשוט הפחד הישן של הומואים להיות מזוהים כנשיים, הצורך להתבדל מהקבוצה הנחותה? לא עברנו את זה כבר? מגי נלסון בהארגונאוטים כותבת יפה על הפסאודו-רדיקליות שבשלילת האימהות, אין לי מה להוסיף עליה. דווקא בתור אישה שלא רוצה להיות אימא במובן הליטרלי, כי יש לי עבודה אחרת לעשות, הייתי יכולה להרגיש אחווה עמוקה עם הסנטימנט פה, אבל המיזוגניה לא מאפשרת לי. החברות הכי טובות שלי (לא "כמה מ", אלא באמת וכמעט כולן) הן אימהות. אני גם רוצה להיות אימא באופנים לא ליטרליים. ואני חושבת, ידידיי, שאם כולנו היינו מרשים לעצמנו לרצות להיות אימהות בכל מיני דרכים – להשתוקק להיות האם במקום להשתוקק אליה, בלי לפחד – הו הפחד הגברי הנורא מלהזדהות עם אישה! – היינו אנשים טובים יותר, העולם היה מקום טוב יותר, ואם גדולה חיה יותר היתה יכולה להתחיל להיוולד מאיתנו.
אגב (2), איך יכול להיות שחווה נעדרת מהשיחה הזאת עד עכשיו, הרי היא האם הגדולה של התרבות שלנו? נראה לי שזה בדיוק כי הסיפור על חווה כאם גדולה הוא מעוות וילדותי כל כך, שלכולנו יש תחושה אינטואיטיבית שהוא פשוט שקר, פרופגנדה. זה לא הסיפור האמיתי על האם הגדולה, זו שמביאה אותנו לעולם ומזינה אותנו בחיים ובדעת; זו הפנטזיה הגרוטסקית של הילד-שהפך-לפטריארך על חיים ודעת שהיו מלכתחילה רק שלו נגעתי באדום סוף כדור הארץ להט החרב המתהפכת, ונכון, היתה שם אימא, והיא גם אשמה בהכל, אבל זה אפילו לא היה רעיון שלה, היא הרי לא סובייקט אז אין לה רעיונות, היה שם איזה זין מדבר ששכנע אותה. חווה היא אם גדולה שמוצגת לנו בדמות מעוותת כל כך שברור שהיא לא האם הגדולה באמת, אפילו המסורת היתה צריכה להדביק לה את לילית. אבל זו לא רק היא, כל הדמויות של האימהות הגדולות מגיעות אלינו מעוותות. אפשר לקרוא אותן מקרוב בתקווה לראות מבעד, כמו שעשתה גליה בצורה יפה כל כך לצלמיות החרס. מה עוד אפשר לעשות?
לפני שנה התבודדתי שנה לבד על גדת הירדן, עשיתי מדיטציה. גיליתי אימהות שלא הכרתי קודם, או לא הכרתי מספיק, חלקן נשים שחיו באמת מתישהו, חלקן עצים, חלקן אלוהויות או ארכיטיפים. גיליתי צורה של שארות אחרת, קשר דם אחר, לא מסופר, עדין וחזק כמו רשת קורי עכביש, אל אחרות אנושיות ולא-אנושיות מכל המישורים והזמנים. באחד הערבים הראשונים, כשהדמדומים ירדו על הנהר, קבוצה של דאקיניות הזמינו אותי למשתה, ישבנו יחד בעומק הלילה, הכוכבים בוערים מעלינו, אכלנו פירות מתפקעים מרוב עסיס ובשר מוצף בדם, שתינו יין מתוק וחזק מתוך גולגולות אדם. יש במסורת הטנטרית כל מיני סיפורים על משתאות כאלה של אלוהויות נשיות זועמות, מסופרים על ידי הגבר האנושי היחיד שהוזמן להתארח בהם, ובדרך כלל בטוח שהוא מרכז העניינים, הזכר-אלפא של ההרמון, כשבעצם הוא הוזמן להיות אורח, להקשיב, ללמוד. אולי את השיחה הזאת היו צריכות לנהל קבוצה של נשים שמזמינות גבר להצטרף אל המשתה שלהן, ואז עוד אחד. אולי אז היינו יכולות להתחיל לדבר על מי האם הגדולה האמיתית.
ֿ
יותם
קרן, אני קורא את דבריך ונוכח קודם כל באי-הבנה קומית-טראגית לגבי הפנטזיה שהביאה את פיוטר להזמין אותך לשיחה. קשה לי להאמין שמישהו ציפה שתכילי אותו, תערסלי אותו, תשקי אותו חלב, ואם מישהו ציפה לדבר כזה אז כנראה שבאמת תעה כהוגן בערפילית הקיקיון באחת מיסטריות של קיבלה. פיוטר רצה דבר אחר לגמרי, הוא רצה שתלקי, שתצליפי, שתענשי, שתנזפי. הדבר ברור לגמרי ממפלס ההתרגשות שלו שהלך ועלה ככל שהתקרב רגע הופעתך בשיחה. הרבה דובר כאן על העונג הנשי, העונג גברי שונה, מתיחה ועוד מתיחה והשעיה ומתיחה, הפורקן הרבה פחות מעניין.
אבל עובד האלילות הערמומי הזה, הוא החליט לסדר לעצמו עונג כפול ומכופל: לא סתם שתצליפי בו, כלומר מימוש מילולי של הפנטזיה, אלא שתצליפי בי (ועל הדרך תצליפי קצת בו), וכך הוא גונב לו את שתי ההנאות ביחד, גם מצד השוט וגם מצד האואץ׳, ואת, עושה רושם, גם לא בדיוק סובלת, ואני…אומנם כנראה שרגלי לא ידרכו במקדש האלה, אולי רק כתייר, אבל כן, בהחלט הבנתי את הקיק שלכם. אני עוצם עיניים וקורא את התוכחות, צליפה ועוד צליפה והעור נחרך תחת עוקץ הפרגול והבשר נכווה ונצלה, בהחלט לא בלתי מעניין!
אבל פיוטר בחר, ולא בכדי, במצליפה מתוחכמת, בתוך השוט הזה יש שוט, וקיבלה לא יכלה לבחור לעצמה פרקליטה יותר ממולחת. אאיר את פח הייקוש למי שלא היה מרוכז. פתחת באי-דיוק די בוטה, ׳שני גברים התחילו לשוחח ובהמשך הצטרפה אליהם אישה׳, וכמו שברור לא כך היה. הצגתי שאלה לשני המשתתפים, וכל אחד השיב מתי שבחר להשיב.
הסילוף הקיבלי הערמומי!
כאן, בהחלט יתכן שההשכלה הפסיכולוגית שלך בעוכריך. התגובה הגברית המתבקשת, כן, הדם מבעבע, המצח מתכסה בזיעה, נים פוקע, העין נשטפת דם והדיון עובר בהרף-עין לשאלת הסילוף, ואפשר לדון לעומק – כמה ימים צריך להמתין עד שתשיב האישה, ואם השאלה נשאלה ביום טוב, ואם בשנה מעוברת ואם האישה נפלה למשכב ואם נפלה וקמה, וכו׳ וכו׳ – חודשים נשב על המדוכה ולא יעלה עשן לבן, אבל כך או כך קיבלה ניצחה. כי השאלה הזו היא ממילא לא השאלה הנכונה, מנקוד המבט שלי, והשיחה הזו התחילה מהאמצע.
יש כמה דברים שעליהם אנחנו לחלוטין לא מסכימים.
שלטון העם – מי אמר שאני תומך בדמוקרטיה? נשים בצד את השאלה הפוליטית, בלוט וודאי שאין דמוקרטיה (גם בספרים שלך, אני מניח, את לא מייצגת את רצון העם). הרי בקושי אני סובל את שני אלה שהזמנתי, אז היית רוצה שאזמין עוד משתתפים, כלומר משתתפות? ועוד כשם עצם כללי – ״נשים!״ – כאילו שמדובר בעיזים.
הגם שהסיטואציה מופרכת מעיקרה, מוזמנת מישהי להגיב והיא כבר דורשת להחליף את המשתתפים ובעצם, במשתמע, להחליף את כתב-העת. טוב, ההצלפה דליקטעס! אין מה להגיד, ועדיין מכרסמת בי השאלה, על מה לעזאזל את מדברת? כי אני לא מכיר ״נשים״ אני מכיר נשים מסוימות, חלקן כתבו ויכתבו בלוט (אמרת קודם דבר על מיזוגניה, אבל באמת נדמה לך שאני אוהב כל כך אוהב גברים? שאני אוהב הומואים?) הדבר היחיד, וזה רק בינינו, שמאפשר לי לשרוד בעולם הזה, זה המתג המופלא הזה, שהופך שנאת הכל לאהבת הכל. ולפעמים זה לא כל כך קשה, שנמצאים בהלך רוח חיובי, הרי הסימן מינוס לא מצביע על דבר בעולם. אבל לא רק שאני לא גוף ציבורי ולא מחויב לשום ציבור, בכלל יש מעטים כל כך שהייתי מזמין לכתוב בלוט, הדבר היה הופך בלתי אפשרי עם מגבלות נוספות (אבל שוב, ברור שיש כאן דרישה, לא פחות, להחליף את כתב העת, השוט, האואץ׳!)
(מחשבת ביניים – ההאם בכלל הסיפור שלנו הוא על אישה מול שני גברים, ולא – למשל – שני ולדנים מול אנטי-ולדן?)
דיון מוסרי. די ברור שהמקום שבו אצלי הדיון מתחיל, הוא בדיוק המקום שבו אצלך הוא נגמר. שאלת החובה האזרחית – מה צריך לעשות, איך להתנהג, את מי להזמין – השיחה, כלומר השיחה כאן, בלוט, מתחילה מעבר לשאלות האלה, בנקודת השקיעה של הסופר-אגו. המקום הזה ישנו גם בדבריך: ׳הייתי רוצה לעמוד לצידכם אבל כל חברותי וכו׳׳, כאן יש איזו שניות, איזו בגידה של הדוברת בחברותיה, בעצמה, תסכימי איתי שזה רגע ששווה היה להתעכב עליו, ולו רק כי מתברר, להרף עין, שהדוברת אינה רק נבוט.
(את זו שקבלת על חיפצון, גם בעניין זה, כמובן, אנחנו לא מסכימים, היות-חפץ זה חלק מהחיים ומכל פנטזיה; אבל מה שברור – המערכה הזו בשיחה שלנו, היא הכי דו-מימדית, ולכן קומית יותר משהיא טראגית, יש נבוט ויש אאוץ׳, יש צליפה ויש דמעה, ואת הרי לקחת על עצמך את התפקיד החפצי בנפש חפצה; המלקה היא לא דמות ״עגולה״ ואני כלל לא מאשים אותך, יש בכל העניין הזה הנאה לא קטנה).
ולמה בכלל דיון שמעבר למוסר? טוב התשובה לשאלה הזו ארוכה וממילא הארכתי, רק אגיד, בפשטות, שהספלסטיק הזה, של המלקה ושל האואץ׳ עלולה למצות את עצמו די מהר, כלומר שיחזור אין סופי של סצינה אחת; ואפילו יותר משחשובה הכנות, בעיני, חשובה איזו אינטסיביות, יצריות, של השיחה כמחשבה ושל השיחה כתיאטרון. שיחזור אין-סופי, טוב צריך לחשוב על הכוריארגפיה הזו, אני לא פוסל, אבל אני בכלל לא בטוח שזה יעבוד.
וכן, מוכרים לי הטיעונים הקיבליים בעניין המוסר – הטרנסגרסיה שלכם היא הגטו שלנו, הרדיקליות אינה אלא שמרנות במסווה, אין בשורה ישנה יותר מהבשורה ה״חדשנית״ של הא-מוסרי. בחיי שאף פעם לא הבנתי מה הבשורה החיובית שמאחורי הטיעונים האלה, כלומר האם מוצעת איזו טרנסגרסיה אחרת (יש סקס אחר??) או שהדברים מובילים, ודי בפשטות, לשמרנות – משפחה, בית, ילדים – והרי, צריך לציין והרי לא מדברים מספיק על העובדה החשובה הזו, כמעט כל הויכוחים שמתקיימים כיום הם בין גירסאות שונות של שמרנות.
אבל – פה יש פיתול קטן בעלילה, זו הנקודה שבה אני מעריץ את הקיבלות – אודה ולא אבוש. לא אבוא בשערי מקדש האלה, ולטקסי ההצלפה הבאים פיוטר יאלץ לחפש פרטנר אחר, אבל כן יש בזה דבר מרהיב, הרצון להחריב את הכל, אני מתכוון להחריב את כל מה שנקרא תרבות, מבלי להציע שום דבר חיובי, מבלי לבנות דבר, זה אנרכי ומהפנט כמו שריפת בלב יער, אי אפשר להתיק את העיניים וקשה שלא לרחוש כבוד. בעניין הזה אני לחלוטין לא אירוני.
גליה
שלום לכם
כל מה שחיפשתי אי פעם הוא קירבה. מהי קירבה בשבילי? לשהות אצל אחרים. היטמעות, התגלמות, ״ידיעה״ - זה לא משנה ולא אכפת לי. בלב כל זה יש סקרנות גדולה ורצון לדעת. ויש גם הפקרות, בדמות הרצון להיפרץ, להיות ידועה מן הפנים אל החוץ, כלומר אהובה.
נדמה לי שזה גם ההקשר של ״העונג״, החלב שהחמיץ בדיון הזה. זו כנראה אשמתי, כי מיקמתי אותו, בטעות, כשדה הקרב, כאזור של מידה, ויותם ופיוטר קפצו על המציאה.אני לא חושבת שאני אכתוב פה על המפגש עם התינוק שנולד והקירבה המופלאה אליו, איש כל העולמות. לא פה ולא עכשיו.
אני מקבלת את מה שקרה פה, אם כי יצירת מופת לא בטוח שזה הוליד.
יש בזה משהו מסעיר מבחינת מבנה הטקס והשפעתו על המשתתפים: מארח ספרותי הזמין אותנו על מנת לעלוב בנו. זה מאד יפה בעיני, הרי אין מי שאינו ראוי לכל בוז ומעט מדי הזדמנויות נקרות על דרכנו. הנימוס פשה בכל, דת הבטיחות פשתה בכל, תגובות אלרגיות זהותניות, התקפי פאניקה דיגיטליים.
גברים הם קורבנות טראגיים יותר של המהלך הזה. יותם עשה פה מהלך מבריק כדי לפרק משהו מכיוון מקורי לחלוטין- הסדומאי משיב מלחמה בשם הגבר. כל מילה שלו הופכת אותי. אני זקוקה למבטו על העולם, הייתי רוצה לשהות בארכובות עיניו מדי פעם, ואז להיחלץ, כמובן.
גם נשים משלמות מחיר כבד- הסילוף של קרן את מבנה השיחה (הוזמנתי כבר בראשית וכהרגלי התמהמהתי, פיוטר ויותם היו כה סבלניים איתי, נשמות אשמות בלא עוול) פגע בי ובה. זה יצר אווירה של מסגרת תיאורטית שאונסת את הממשי אבל גם חונקת אותו, שזה די הסיפור של המיטו. חייב להיות קורבן ביחסי החליפין. מצד שני הטקסט היה לי מעניין- המתח בין היות סובייקט ואובייקט מדבר אלי מאד, כמובן, אני יכולה להבין את זה, כל חיי הן נסיון להתגבר על הפיטום שעשני מבטה של אמי, אבל הבחירה להיות סובייקט מתמיד בקשר נשמעת לי כמו קפיצה אינטלקטואלית רחוקה מדי מהיות אדם. היות פרימאט. בכלל זה היות מדומיין, היות משתוקק להיות אובייקט, להתנסח ממבטו של צופה. היות בעל אלף מופעים. זה איזור של משא ומתן על העצמי ועל הזולת שנאסר לכניסה בשיחה הפמיניסטית.
״חיפצון״ זה שיח סחורות נאו ליברלי בעיני. ״הגוף שלי הפרטי״ זה רק דוגמא אחת לביטוי זהות ששעון על הגיון הסחורות.
היות דבר מה מדומיין, זה כבר שיא ההגיון ההיולי, הראשוני. וההגיון, כידוע, צומח מן הדמיון ולא ההיפך.
הפסיכולוגיה נדמית לי יותר ויותר כענף הנפשי של הקפיטליזם. ענף עיקרי, אולי גזע. הפסיכואנאליזה מטפלת בנפש הניאו ליברלית, הנפש של הסחורות והנפש המוסרית. מאשימה את האדם בהיעדר מידה נפשית, בהיות נפש מופרעת, בעוד שהיעדר המידה הוא ציווילציוני. זו נפש בלי גוף, למשל. אף שהאנאליזה הצילה את חיי במידה רבה, כששכבתי על הספה כל מה שרציתי זה מסאז׳, או לרקוד. הסיפור הפרוידאני קומם אותי. הוא מוליד אותך למפרע כדמות פרוידיאנית. זה סיפור של אשמה מבוססת למפרע- נולדת ילדה, וכל גננת מפתח תקווה יודעת שהיא תתאהב באבא, ושל ייסורים מייסורים שונים הנולדים במשק הבית. מה יעשה הנווד על ספת הפסיכולוג? יספר על הרוח שליטפה את בשרו?
לא בצדק מאשים יותם את האם הגדולה במוסד המשפחה- משהו חדש יחסית שנולד במהפכה התעשייתית - וההורים של המכונות ושל המשפחות כיחידות כלכליות-אירוטיות-וולדניות הם גברים.
בשביל לקיים משפחה היום, ״תא״ משפחתי פוזיטיביסטי כזה, צריך מינימום שני פסיכולוגים לכל יחידה, לפעמים יותר: פסיכולוג לאמא, פסיכולוג לאבא, פסיכולוג לקורל ופסיכולוג לאורטל. הסבל שמעמיס עלינו הגיון הסחורות והעבודה והחיים הדיגיטליים והתביעות המוראליסטיות הוא באמת איום ונורא.
מצד שני, קרן, הכי חשוב לי בעצם לדבר איתך. דעות לא כל כך חשובות לי. הרי אם היינו נפגשות בטח היינו נהנות ישר, קירבה כזו, הייתי שואלת אותך על המדיטציות והרוח והחומר וכל המילים והדעות הללו שלי ושלך ושל פיוטר היו מתנדפות אם רק היינו שוהים זה בזה ולא נדרשים להשקפת עולם סדורה וקוהרנטית (גם זה קפיטליזם. תבוא עם הבריף). אולי דווקא משהו מן הדיבור של יותם של אחרי המוסר היה קורה בינינו, יצירה
חג שמח לכולם, לא ערוך ולא אכפת, אם הייתם פה היינו עושים מסיבה,
עפרי
קראתי את השיחה וניסיתי להתרכז. אני אוהב יונקים, אין מה לעשות – קשה להיקשר לציפורים וחרקים (זוחלים מושכים אותי באופן אחר). ויונקים – הם יונקים. הם חמים בזכות החלב שהם יונקים, ומי שנותנת להם את החלב זאת אמא שלהם. נזכרתי במשהו מהילדות שלי – היו לי שועלים ושפני סלע, וכשהם היו גורים הייתי מחזיק אותם קרוב לבטן – כלומר מכניס את החולצה למכנסיים ומניח אותם בפנים, והם היו נרדמים או זוחלים מסביב לגוף שלי. בנוגע לשועלים, היו לי שמות לשלבי ההתפתחות: בהתחלה רק "הווה", כמו עובר ורדרד מגשש, ואז פעוט חסר אונים עם עיניים ענקיות (קראתי לזה "פוט"), ואז מין ילד-מתבגר, כשהוא היה מתרוצץ במעגלים בחדר שלי (קראתי לזה "מזוז", אבל אולי היום הייתי אומר "טוינק"). השפנים, לעומת זאת, כשהם היו קטנים היו מוצצים לי את האוזן, מתבייתים ליניקה חסרת מעצורים, עד שהתנוך שלי היה מאדים ומתחמם. לא אהבתי את זה במיוחד, אם כי זה היה עדיף על השלב המתקדם יותר בהתפתחות שבו הם אוננו לי על הרגל – ומהרגע הזה הם כבר לא היו חברים שלי, משהו במבט נהיה שונה.
בכל מקרה, מאז הילדות לא היו לי חיות מחמד. אין לי עניין לגדל חיות או ילדים, אם כבר Sorge, אז אני מעדיף יצורים יותר מפותחים מבחינה אינטלקטואלית. ועם זאת יש בי מן הנשיות, וזה מתגלה דווקא באותם רגעים קשים ועכורים שבהן אני מוצא את עצמי "רב עם הבנות". על סמך נסיוני, אני מתרשם שגברים גבריים באמת לא מגיעים בכלל למצבים האלה, ואילו לי זה קורה כל כמה זמן: הסצנה הראשונית הזאת שבה אני עומד ומסביב המון נשים שצועקות עליי ואני צועק עליהן בחזרה.
איך כל זה קשור לאם הגדולה? אני נדרש לרלפלקסיה הזאת כי נדמה לי שעל המימדים המיתיים כבר נאמר כאן מספיק. זאת אף על פי שהתמה של האם הגדולה מעניינת אותי מאוד, במיוחד בהעמדה שלה מול יסוד ראשוני אחר – אחוות הגברים האירוטית, המנרבונד, שבה באופן עקרוני אני יותר עסוק. מקובל לומר שבגרמניה לפני מאה שנה שתי האידיאות האלה הוצבו אחת מול השנייה: מצד אחד האם הגדולה והחוק שלה, מיתוס שהובא לדיון ופותח דווקא על ידי באכוֹפן, אותן פילולוג שווייצי שמרן (אגב, את הספר Das Mutterrecht הוא הקדיש לאמא שלו); ומנגד אחוות הגברים, המבנה הפוליטי שמיוסד על קיום גברי טהור, אופקי (בצורת קבוצות כמו מעגלים מיסטיים, תנועות נוער או קומונות) ואנכי (בצורת יחסי חניכה הומו-אירוטיים). אבל יש הטוענות שעדת הגברים, אותו להק של גברים צעירים מצייצים, כוננה מול הקוטב השני, כלומר האם; כי בסופו של דבר, בניגוד למשפחה, בעדה ההומוסקסואלית הגבר הוא כל הזמן גם אובייקט. אגב – אני כותב "יש הטוענות" כי אולי שלא במקרה המחקר של אחוות הגברים האירוטית נשלט על ידי נשים גרמניות או הולנדיות – אולריקה ברונוטה, קלאודיה ברונס, מריתה קיילסון-לאוריץ...
אז למה זה מעניין? אני נזכר בשיחה שהייתה לי לא מזמן עם יותם. דיברתי איתו על אותה סיטואציה שחוזרת לעתים קרובות, שבה מארגנים איזה אירוע תרבותי. בשלב מוקדם מתברר ששני המארגנים הם גברים ובהתאם לכך, כמו שאומרים, "צריך אשה". פונים לאשה אחת, ולעוד אשה, אבל התחושה לעתים קרובות היא שאין ממש השתוקקות. באוויר תלויה איזו מרירות – הדוברת המיועדת קצת מעוצבנת שפנו אליה, כאילו עושה טובה, או גם זה לא. כל היוזמה נעשית פתאום מכניסטית, חסרת תשוקה. יותם אמר ש"תחת שלטון מתפקד של האם הגדולה" המצב הזה היה נמנע מראש, כי הנשים היו מביאות בעצמן את הדוברות. ואני חושב שיותם צודק. אבל זה גרם לי לתהות שוב: איך בעצם נראה אותו משטר מתפקד של האם הגדולה, בתוך הספירה של האידיאות? כמה אחורה צריך ללכת כדי להגיע לרגע שבו השפה עצמה של תולדות הרעיונות והמעשים עוד לא ממוגדרת? אולי עד לעידן האם הגדולה.
אני חושב שיש דמיון לא מועט בין הפמיניזם העכשווי (כמו גם תנועת הלהט"ב, דרך אגב) לבין הציונות. זה לאו דווקא עלבון: גם הציונות ניסתה בתחילת דרכה לשחרר את היהודים ממצבם המושפל ובד בבד לכונן תרבות לאומית שבנויה על יסודות קדומים. אפשר לדעתי לראות איך תנועת הנשים מממשת את היסוד הראשון, אבל מה עם היסוד השני? הרי לציונות היה מיתוס: התנ"ך, שהציע לפחות לכאורה מקור השראה למסורת פוליטית ותרבותית. כך גם, בהתאמות הנדרשות, אצל תנועות לאומיות אחרות בעידן המודרני. אבל מה המיתוס של הפמיניזם. אני מניח שיש שתי אפשרויות: האחת היא לומר שלתנועת הנשים אין מסורת קדומה דומיננטית, כמו שלפרולטריון אין: וזאת מכיוון שאת המסורת יצרו האדונים, כלומר הפטריארכיה. לכן יש לה רק עתיד. האפשרות השנייה היא שהמיתוס הוא האם הגדולה. ולפעמים נדמה לי שבאותם אזורים בתרבות העכשווית שבהם שחרור האשה קרוב להתממש (ומגוחך לטעון שאזורים כאלה לא קיימים), זה באמת מה שמצופה שיקרה: אחרי שמסיימות לדבר על הפטריארכיה, עוברות לדבר על היריון וגידול ילדים – הנושאים ש"הגיע הזמן לדבר עליהם".
ואולי באמת הגיע הזמן – אני בסך הכול מקבל את האבחנה ששמעתי פעם, שהפמיניזם נבדל מהמסורת הפילוסופית המערבית בכך שהוא מוקסם מהחיים, ולא מהמוות. כלומר המוחלט שלו זה החיים. חיים, במובן של היווצרות מתמידה ועיקשת של חיים, כמו הרימות שמופיעות בפח, ולא שמעו בכלל על הכחדת החרקים – זה דבר שבהחלט מצדיק עיון.
אני מוכן לחיות תחת משטר מתפקד של האם הגדולה, אבל כנראה רק בתוך אוטונומיה מסוג כלשהו. על התנאים המדויקים אפשר לדבר.
קרן
קראתי את המכתב שלך גליה ועוד לפני הסוף עלה דימוי חזק שלנו יושבים ומדברים בתוך העולם החומרי. היה לילה וישבנו במעגל סביב מדורה קטנה על חוף הים הגדול, האם הגדולה של המים. אחר כך קראתי את המכתב של עופרי וגם הוא הצטרף למעגל שסביב המדורה, עם גור שועלים בחולצתו.
בא לי להמשיך לדבר גם על דברים שכבר מחוץ לתחום השאלה המקורית, לשאול למשל האם התשוקה להיראות, להיות בעלת אלף מופעים שמתהווים דרך המבט של האחר, היא תשוקה להיות אובייקט עבור האחר? לא יודעת. אולי לפעמים. אני חושבת שבשבילי לרוב לא, בעומק תמיד לא. דווקא ראייה, וספציפית הדימוי של להסתכל זה לזה בעיניים, לחדור ולהיחדר באותה תנועה עצמה, מסמל בשבילי את הקוטב הסובייקטיבי ביותר ובמובן מסוים המזוקק ביותר של המיניות שלי. טוב, אבל יש גם את המבט הלא הדדי, שבו אחד רואה ואחד נראה. אבל האם יש אותו באמת? זה תמיד לראות את האחר רואה אותך, או האחר שרואה אותך רואה אותו, הארוס מתהווה בהשתקפות האינסופית הזאת של ראי בתוך ראי, זה לא כל כך משנה אם היא כאילו סימטרית או כאילו לא סימטרית.
ואתן יודעות מה, בעצם זה בכלל לא מחוץ לתחום. עופרי שואל, וגם יותם שאל, ואולי כולנו שאלנו, איך תיראה האפשרות האחרת, הלא-פטריארכלית, לשיחה או לתרבות או לחברה, ודבר אחד שאני יכולה לחזות או לפענ הוא שהמבנה האונטולוגי והאפיסטמולוגי המכונן שלה הוא לא יחסי סובייקט-אובייקט אלא יחסי סובייקט-סובייקט. הסובייקט שמתהווה כסובייקט לא מול מה-שהוא-לא-סובייקט אלא מול סובייקט אחר.
ומכאן כל מיני היפתחויות, כל מיני דברים שיופיעו מלכתחילה אחרת: מה הפעולה היסודית, ההופעה היסודית של הסובייקט כסובייקט בעולם - לא לכבוש, לבעול, לנצח, לשלוט על, אלא לקחת חלק, להיות במגע, לשהות אצל אחרות, להתקרב, להשפיע ולהיות מושפעת, לגדול ולגדל. מה זו תשוקה - לא לעונג נתון וידוע מראש, אלא למשהו אינסופי ותמיד פתוח. מה זה שיש לך משהו - לא האפשרות למנוע גישה אלא האפשרות להעניק. מה העולם - לא מרחב מת להלביש בשלמת בטון ומלט אלא אחרות חיה ומקודשת שאני ביחסים איתה, ובתוכה עוד אחרויות אנושיות ולא אנושיות, שועלים, עצים, אבנים, אלוהויות, שאני ביחסים גם איתן. ממה ארוגה חברה אנושית - לא מחליפין של דברים שווי ערך לכאורה אלא ממערכות יחסים של נתינה הדדית ובלתי מדידה לאורך זמן. מה היחס בין האינדיבידואל והקהילה - לא אחד מהם קודם עקרונית והשני הוא רק תופעת לוואי משנית שלו, אלא התהוות הדדית תמידית של זה כנגד זה.
אני זורקת את המסמנים האלה מהר. אפשר להתעכב על כל אחד מהם, אפשר להוסיף אחרים. כולם מוכרים קצת לכולנו, ועל כולם נכתב כבר הרבה, גם על ידי גברים וגם בתוך החברה הזאת.
הם מוכרים קצת לכולנו ונכתב עליהם הרבה בגלל שהאפשרות האחרת כבר מתקיימת, תמיד מתקיימת, לא יכולה לא להתקיים כל עוד העולם האנושי לא חדל מלהתקיים. אין לו קיום בלעדיה. היא פשוט מעוותת ומושכחת ומודחקת, גם במובן המילולי של המילה, הדיבור והמדברים בחברה הזאת דוחקים אותה הצידה לשולי שדה הראיה. (במובן מסוים זה ככה גם עם הציונות, גם עם כל קולוניאליזם ביחס למה שהיה לפניו ושבעצם ממשיך להתקיים מתחתיו, מבעדו, מסביבו וישרוד אחריו. יש לאורסולה ספר שמתאר את זה מאוד יפה, אם כי מבחינות אחרות לא אחד הטובים שלה, The Telling.)
חלק מהדחיקה הצידה היא הצמצום של רעיון האימהות אל אימהות ליטרלית, וגם באימהות הליטרלית צמצום כמה שיותר, אל האימהות לתינוק, אל ההנקה. נותנים לאימהות ללדת את הילדים ולהניק אותם כי אין ברירה, ובגיל ארבע לוקחים אותם אל אחוות הגברים ההומוארוטית, המטוהרת מנשים, ללמוד להיות גברים וחיילים. יש המון התגלמויות של זה גם בימינו, הפנימיה הצבאית, החדר וכו'. (הקיבוץ הוא וריאציה מעניינת של זה, לא משנה עכשיו.) בסביבה המיידית שלנו זה מופיע בצורה פחות טהורה אבל זה גם מופיע, אפילו במכתבים שלנו.
(סליחה גליה, כשאני כותבת את זה אני לא מתכוונת להקטין את האימהות לתינוק. אני רוצה לשמוע את מה שרצית לספר והרגשת שאין לו מקום, הלוואי שיבוא רגע בשיחה בו תרגישי שיש לו. ואני גם מכירה קצת, אפילו שאני לא אימא בעצמי, את העונג הפיזי של להחזיק תינוקת ולשיר לה עד שהיא נרדמת, של ילד בן ארבע שמתיישב עלייך פתאום ומתרפק, עונג פיזי עז ופרוע ואינסופי כמו עונג מיני, וההחלטה להימנע ממנו היא כמו ההחלטה להתנזר ממין, שגם אותה אני מכירה. ואולי את לא מתכוונת לזה בכלל אלא למשהו אחר.)
אבל בעולם של האם הגדולה שאני מדמיינת, ובמידה מעטה גם חיה בו, אימהות תהיה רחבה הרבה יותר מהאימהות לתינוקת ומהאימהות הליטרלית בכלל. גם טיפול, בכל צורותיו, המואדרות והמבוזות, המיינסטרימיות והמתנגדות, הוא צורה של אימהות. גם ללמד זו צורה של אימהות. וגם לכתוב, בדרך כלל. ולהנהיג, כמובן - כמו שהפילים יודעים, ורוב הדולפינים והלוויתנים אם אני לא טועה, למעשה כל היונקים החכמים ביותק חוץ מהקופים. והמיסטיקן שחוזר מהעולמות האחרים למסור את הנבואה (לעיתים קרובות זו לא התנועה האינטואיטיבית הראשונה שלו, למשל הבודהה שהתעורר ומיד חשב שאין טעם לספר על זה לאף אחד, רשב"י שיצא מההתבודדות שלו ומיד שרף מישהו במבט (אפרופו המבט), אבל אז בא ברהמה, או באה בת קול מן השמיים, או קמה סערה, ואם צריך אתה חוזר למערה לעוד שנה, או יושב במעי הדגה כמה ימים, עד שאתה יכול לצאת החוצה אחרת, ולהסכים להיות אימהי). לתת, להזין, להשפיע, לגדל, להוביל, להורות, להראות, לרפא, לבנות, לקחת עמדה בעולם, אלו פעולות אימהיות ביסודן.
אלו הרבה פעולות אבל אלו לא כל הפעולות, אני מרגישה צורך לציין - לא כל הפעולות הלא-פטריארכיות הן פעולות אימהיות. למשל לשחק יחד, לרקוד יחד, לעשות מסיבה, לערוך משתה דאקיני, לצאת לשדה וללון בכפרים, כל אלו פעולות לא פטריארכליות ולא אימהיות. ויש גם כתיבה לא אימהית, ויש גם מיסטיקניות שלא נדרשות לחזור אל העולם הזה. ויש עוד המון דברים, כהנה וכהנה. אני לא חושבת שהאם הגדולה היא החזון הסופי והיחיד, הוא האלוהות היחידה, של העולם הלא-פטריארכלי. אימהות במובן הרחב ביותר שלה תהיה מטאפורה מרכזית, מכוננת, אבל אחת מכמה, בהחלט לא היחידה. וגם בתוכה יתקיים מתח בין כל מיני סוגים של אימהות.
וחסר כאן משהו לגבי כוח אלים, משהו לגבי הרס, משהו לגבי מוות - משהו שהיה נוכח דווקא בתחילת ההתכתבות, הכרה בכפל הפנים של האם. כוח ההרס של האם הגדולה, הקירבה שלה אל המוות, כל ההיבט האפל שלה מופיע בתרבות שלנו כדמוני, מנוגד ולפעמים ממש מפוצל מההיבט המזין מגן יולד אוהב שלה. וזו עבודה עדינה לפגוש אותו ולראות אותו אחרת בלי פשוט להכחיש את האפלה, כאילו המוות הוא רק חזרה מנחמת אל הזרועות האוהבות של האדמה. אני לא חושבת שהמוות הוא רק חזרה מנחמת אל הזרועות האוהבות של האדמה, למרות שהוא בהחלט יכול להיות גם זה, ואני לא חושבת שהכוח של האם, או של עולם לא-פטריארכלי, הוא אף פעם לא כוח אלים. אבל הוא לא במהותו כוח אלים, אלימות היא אחת הצורות שבהן הוא יכול להופיע, צורה משנית. הכוח שמעניין אותי לדבר עליו ולשחק בו הוא כוח שאלימות היא לא המופע הפרדיגמטי שלו, אבל גם לא זרה לו.
להיות אימא זה ללדת ילדים ולדעת שגם הם עתידים למות מתישהו. ברוב הדורות זה גם היה, ובטח יהיה שוב, לדעת שחלק מהילדים שלך ימותו בינקות ולא תוכלי להציל אותם. מה פירוש הדבר באמת לדעת את הדבר הזה - להבין את זה יכול לתת לנו רמז, נדמה לי, על האם הגדולה כמו שהיא יכולה להתגלות מעבר לפטריארכיה.
ואגב, בעניין אחר, אבל אולי לא בלתי קשור, אני סקרנית מי זה בעצם הגבר הגברי הזה שעופרי הזכיר ושרוח הבלהות שלו מרחפת לעתים על פני ההתכתבות שלנו. האם זה, למשל, פיוטר? לא נראה לי שזה פיוטר, נכון? אז מי כן? אילון מאסק, הקריקטורה האינסלית הזאת? ולדימיר פוטין, סוג אחר של קריקטורה אינסלית? אולי, כמו השומר המפורסם ההוא במגדל שבמרכז בית הסוהר, הגבר הגברי האלמוני הזה לא קיים בכלל? אולי הדבר היחיד שבעצם יש לכל אחד מאיתנו כלפיו הוא החשד שמישהי.ו אחר.ת נמשכ.ת אליו ורוצה להזדהות איתו, אבל בעצם אין לנו איתו מטוב ועד רע, הוא רק קליפה ריקה שאפשר להבעיר יחד במדורה ליד הים ולשבת סביבה יחד ולדבר?
אלון
מכנסיים שרופים ותחת רחוץ.
האם הגדולה נחווית בראש ובראשונה כנטישה, כיוון שלפני-כן היה עובר. וגם כשנולד נשאר בה כיוון שלידה היא עוד שלב בעיבור. החוויה הראשונה של האם הגדולה היא תזוזה. בעקבותיה בה פער, ואז התחקות (אחר האם). היא לא נעתרת. ההתחקות שלי גוררת פער נוסף מצידה, מזעזע מקודמו. כאן מקומה של רעידת האדמה.
אם אני בוכה היא ממתה. ובמותה מצווה חיים בתוך גופה. כל מה שאני נוגע בו זו היא, עד שאני נתלש מחיקה ברעידה ונזרק בחזרה להתחקות. השיבה ונוושע. זה יש בלתי מושג, יש שאין.
כל צעד שביעי האם מדלגת. אני חי בדילוגים שלה. אפשר להרחיב עוד על אופי הדילוג כיחיד מקום וזמן ולהוסיף משהו על גלגול נשמה. כי מקור הגלגולים באוזלת היד המכוונת שלה כלפי כל פה שביעי. אני מתפוצץ מאהבה כשאני מטיח האשמות כמו ״אוזלת יד״ (והייתי רוצה שהיא תעניש אבל בינתיים זה רק הרוק שלי שעף עלי כשאני מקלל את הרוח).
חיים בלי אמא בכלל הם חיי רציפות ומי רוצה להיות רצפה יותר מכמה רגעים של פנטזיה? אני מזדיין מגעגועים וכשאני מוצץ אני רוצה לינוק משהו ממנה. אוננתי כל הלילה והחזקתי מעמד. ציפור קטנה מצייצת בכוחות של דרקון. אני לא יכול לשבת מרוב שכואב לי. מי יכול לזיין אותי ככה. מי.
כשאני חושב על האם הגדולה, אני לא חושב על אמא שלי, אולי כי יש לי רק אחות אחת. אני חושב על אישה שמטפלת בהמון ילדים. שתי דמויות קופצות לי לראש: חוה המטפלת הראשונה שלי, וירדנה, גננת מיתולוגית. אישה נמוכה עם קו שיער נסוג שנמתח לקוקו קלוש, מצח כביר, לסת אימתנית ושורות של שיניים קטנות וצפופות. ירדנה שרה לנו את ״האורח״ עם הטנא הירוק והפרח הלבן. יין אדום לא היה שם. אז פתחה לי את הפה ודחפה פת במלח.
האם הגדולה היא שורש כל הדינים ובה נמתקים הדינים. פתח גיהנום שליד ירושלים, שם גופרית ניטחת וירדנה זורה מלח בעיני רשעים. לפעמים עפות שם נשמות צדיקים ורשעים נתלים בכנפיהם. זה קו ירוק של תוהו ועד שם מגיע החסד ושם נמתקים הדינים והמלח של ירדנה נהפך לסוכר. שם נשמה יכולה להנצל.
דיבור של חסד על האם הגדולה.
אצל מדונה בסלעים נמתק הדין בשורש כף היד, ונמצא לה מקום מנוחה. ידה נחה באוויר מעל הראש של ישו התינוק, לא נוגעת. כי האוויר עבה מקוצר הנשימה של האם הגדולה. מסוף העולם עד סופו נשמע קול: כל הנוגע בתינוק זה כנוגע בבת עינו.
למדונה יש גם יד וגם בת-עין.
אולי הסוד של האם הגדולה שהיא בכלל לא אמא.