רחל פרץ, נטלי כהן-וקסברג
זוהרה רחל פרץ לשכב על הגב על הרצפה הקרירה בחדר היחיד, שנראה לי אז ענק, ברחוב שישים ביפו, לחשב כמה נשימות שווה המרחק מהמנורה העירומה שמעלי ועד לבניין הזונות של דאוד הדייג הכושי שלווייתן אכל לו את הרגליים ומאז הוא יושב קבוע על כיסא בקצה הרחוב ומתפרנס מהבניין שלו, למשל, ואז לשמוע את הצעדים הנגררים שלה ולהתרכז בהדף הקל שהם מחוללים מתחת לבלאטות, כל צעד והבלאטה שתחת ראשי מחזירה לו הד, והנה היא עומדת בדיוק מעלי, מניפה שתי זרועות כחושות למדף העליון בארון, מורידה מטפחת ראש נקייה, תכף תפרום את הצמות הדקות הבוערות מחינה והמבריקות משמן, תכף יעלה מהן הריח המוכר של זיעה וזיתים, אבל עוד לא, כי אני זוחלת טיפה שמאלה, אל בין רגליה, ומיד הכל מאפיל בחשכת החצאית שלה, ומלמעלה בוקע כתם חלמוני, ואלה תחתוני הכותנה שלה, גדולים ממידתה, והערווה שלה מציצה מהצדדים מפותלת ומכוסה שיער מקורזל אפור, ואז בבת אחת הריח, וזהו, הוטבע בנחיריים לתמיד, כמו שֵם, לכל אשה יש שם שנתנה לה ערוות סבתה, ושלה היה ריח מתוק, שְתיני, ומעורבב עם עוד משהו חמים וקרוב ונכון, פגום בידיעה שאסור לאהוב את הריח הזה, ואני באמת מנסה, כי למשל העור המדולדל והמקומט שתלוי משני צדי הערווה הפרועה הזאת מבהיל אותי, ואני שולחת יד למפשעה שלי, וחלק ורך שם מאוד, אבל הריח מתעקש, אני נכון.
היא היתה מורטת עופות. אני לא יודעת אם ישבה על כיסא מאחורי שולחן, אם בקדמת הדוכן או בירכתיו, מעולם לא ביקרתי אותה שם ולא שאלתי, אבל אני מדמיינת אותה על שרפרף עץ נמוך שהמושב שלו עשוי רצועות ראפיה צפופות, ברגליים פתוחות ששולי השמלה הפרחונית הנצחית מכסים על ברכיהן, וערווה מאווררת, ושתי הצמות החמצמצות-תמיד שלה מכונסות מתחת למטפחת, והמבט החמדני הזה, כל העולם כולו לשכתָסעד, והעיקר לא להתבייש כלל, והנוצות עפות סביבה ונדבקות ללחיים הכמושות. בסוף היום היא היתה תוחבת את השטרות שקיבלה לתוך החזייה הרחבה, לצד שקית התמרים הקשה שהתחפרה שם גם, תמר לכל כוס נענע, ולעוד שקית עם סוכריות הטופי המותכות, וחבילה של מסמכים לחים, לכל פקיד שלא יבוא, וארנק זעיר עם מטבעות לאוטובוס, והמשא הזה היה נחבט ומרשרש כל הדרך מהשוק לתחנה, וזהו, שם אני כבר לא רואה כלום.
לא היה סבא. היה אבא של אבא, ז'אקו, שמת עוד שם, באטלס, הרבה לפני שנדדו לפז ועוד יותר הרבה לפני שאנשי הסוכנות חילקו להם מספרים. טיטאן שהיה מפרזל סוסים בסדנה שלו בסוף הכפר. כמעט שלא נשמע בסיפורים שלה, עליו רק אמרה, אללה ירחמו עבד קשה. הוא לא היה כשסיפרה על שמונה משנים-עשר הילדים שילדה ומתו מיתות משונות, לא כשחנה התאומה של אבא מתה פתאום והיא בת שלוש, ולא כשאיזה תינוק בלי שם ינק ממנה חלב מהול במוגלה ומת, ולא כשאחר נחנק כשהיא נרדמה ושד אחד שלה מחץ את פניו, והרבים שלא נספרו ומתו עוד בבטן. רק בשני סיפורים קיבל ז'אקו מקום של כבוד, בראשון היה בן שלושים ומשהו כשנתנו לו אותה בת שתים-עשרה, והוא חיכה לדם שלה הרבה זמן. זה היה המשפט היחיד ששמעתי אותה אומרת בעניין ההוא, ואמא שלי עיוותה את פניה במיאוס כשהבחינה בי מאזינה בפינת החדר. את הסיפור השני כתבתי במקום אחר.
שנים אחרי שמתה, בגוויעה קולנית וזועמת במיטת היחיד במרפסת דירת השיכון שלנו, סיפרה לי אמא, באחוות נשים אפלה, שסבתא זוהרה היתה חולמת הרבה על קדושים. כולם התהפכו בקבריהם איפשהו במורדות הרי האטלס כשסבתא שלי ביקרה אותם בחלומות ושכבה איתם ככה שנאלצה אחר-כך לצום ימים שלמים. ובשבעה שלה סיפרה לי בתה הבכורה, עיישה הבלונדה הנצחית תיבדל לחיים ארוכים, שחותנה בגיל תשע עם סימו הזקן, שסבתא היתה מאוהבת כמו ילדה קטנה במסעוד, בן הזקונים של עיישה. כשהיה מסעוד חייל, ככה סיפרה לי עיישה וירקה שלושה נתזים דקים וסמליים למחשוף הענק שלה, הגדוש טובין בדיוק כמו זה של אמה, שירת באיזה משרד ביפו, והיה בא הרבה לאכול אצל סבתא צהריים, וסבתא, שתמיד ידעה שבא אורח לפי הרעידות שרעד לה הריס של עין שמאל (הימנית אף פעם לא רעדה, סבתא הסבירה לי פעם שהימנית רועדת כשצריך לבוא כסף), היתה מחכה לו בשער הבית שלה ברחוב קרוואג'ו, מבושמת וסמוקה עם השמלה הכי טובה שלה, ועוצמת עיניים כשהיה מנשק אותה על גב היד ואחרי זה על הלחי. בחודש, כשחזרו מבית-הקברות, אבא שלי, הבן-זקונים שלה, נעלם כרגיל לאיזה שבוע, וכשחזר נשא בידיו תמונה ממוסגרת ענקית, סבתא התנוססה שם בצבעי ספיה ענוגים, בברכיים המרווחות, בשמלה הפרחונית המוכרת, בצמות מתחת למטפחת, ונשאה שתי כפות ידיים לראווה, על כל אחת כתם חינה. עם השנים הלך הרווח שבין ברכיה, ששם היה אבא מטביע נשיקה לחה בכל פעם שביקר בביתנו, והתכסה דוק שמנוני.
מהפות שלי לא ייצא עץ
ֿנטלי כהן-וקסברג
האם הגדולה – מי היא? האם היא האדמה? אלה דמיונית בשלל מיתולוגיות ? המטריארכיה? מושג שטבע יונג? האם היא פנגיאה? האם היא רודיניה? האם היא אגודת אפרת? המפלצת מירושלים? אנג'לינה ג'ולי? אמא של מרקו? אולי היא כל אלה? או פשוט עוד המצאה של המוח האנושי החולה והנואש, שמחפש אחר אלים ואלות ומלכים ומלכות וראשי ממשלה ומפלצות ספגטי שיוכל לסגוד להם.
האנושות היא סרטן (המחלה), ואם כבר, אז אני מדמה את האם הגדולה לסרטן ענקי שמשריץ מיליארדי סרטנים שמתפשטים בכדור הארץ ומכרסמים בו. נשים הן חרא כמו גברים, ואם מישהו חושב אחרת אז הוא סלקטיבי כמו הנאצים וכולנו יודעים מה הייתה הטעות הכי גדולה שלהם.
מרוב שהאנושות אוהבת את עצמה היא מאנישה דברים טובים ויפים כמו נפלאות טבע אמתיים (לעומתה) והנה, גם האדמה היא בעצם אישה – רחם אישה (ניכוס "פמיניסטי" כדי להמשיך את מלחמת המינים).
האדמה לא דומה לרחם אישה. מהאדמה נולדים עצים ופרחים ומהרחם הנשי נולדים זבלים - גרזנים מהלכים שבהרבה מקרים גם הורסים את הפרחים והעצים. כשהאדמה רועדת והורסת דברים היא לא עושה את זה מרוע או מרעב לכוח, לעומת בן האנוש שמרעיד והרעיד אותה לאורך כל ההיסטוריה.
את בטן האדמה ממשילים לרחם (קצת נדוש ואפילו פרימיטיבי לא?). כמו שאצל פרויד מערות, מעליות, גשרים ומקררים בחלום תמיד מסמלים פות. ועטים, רכבות, מטריות, גזרים, מלפפונים, חצילים וטילים בליסטיים...תמיד מסמלים את הפאלוס
אישה=אמא. אם היא לא אמא או אין לה את הרצון לכך אז היא פסיכית חולת נפש, או שהיא הופכת לפסיכית. כמו במחזה “ירמה” של לורקה (השם נגזר מ”ירמו” שמשמעותו אדמה שאינה מצמיחה דבר, שוב ההשוואה לאדמה) ירמה חושבת שכל עוד אין לה ילד היא לא אישה. היא רוצה לתת חיים אבל בסוף לוקחת חיים, את חיי בעלה כי הוא לא רוצה או יכול להביא איתה ילד.
להלל את האם הגדולה, זה כמו להלל ולקדש את הפות (כמו בשיר של הפוסי ריוט Straight Outta Vagina), מהפות שאתן כל כך סוגדות לו גם פוטין יצא! (פותין). למה להתגאות במשהו שלא הרווחת? את/ה נולדת ככה. אין לי בושה בזה אבל בטח שגם לא גאווה. ואם יש פות ורחם במערכה הראשונה, זה לא אומר שהם חייבים לירות במערכה השלישית. להאדיר את הפות או הרחם, לדמות אליהם את האדמה, ולשנוא את הפות והרחם זה אותו הדבר.
האם הגדולה מזכירה לי את הציור "מקורו של העולם" עד היום אני לא מבינה את ההתלהבות מהציור הזה. כמו שמהזין לא יצא העולם, גם מהכוס של איזו מסכנה לא יצא העולם. הפות הוא לא מקור העולם. האם מהפות הנשי האנושי זלגו השמים? העצים? האור? האדמה? הציפורים? הדגים? העננים? אלא אם העולם בשבילכם הוא רק אנושות.
(לצערי) מהפות שלי לא ייצא עץ.
גם אם אזדיין עם עץ (ללא קונדום) עדיין לא ייצא עץ.
מהפות שלי לא ייצא ים, גם עם אזדיין עם גל גדול מאוד, עדיין לא ייצא ים.
ובכלל, האם באמת באנו מהאדמה? אני יודעת לפחות שאני לא באתי מהאדמה ולא מהמרק הקדמוני, אלא מהכוס של האמא שלי, או יותר נכון מהבטן שלה כי נולדתי בניתוח קיסרי (כן, היה מאוד קשה להוציא אותי).
"כולם מסיימים את חייהם בבטנה של אמא אדמה" זה נשמע לכאורה הגיוני – אבל זה לא נכון לגבי כולם, יש כאלה שהאפר שלהם מפוזר באוקיינוס והם גומרים בפה של אמא כרישה "Mommy Shark" שמחרבנת אותם לאיזה פה של Baby Shark.
ואיך נראית האם הגדולה במאה ה–21 (לעומת הפסלים הקדומים הדשנים של האלה האם)? האם גם היא מגלחת את שיער "הערווה" שלה כמו בסרטי פורנו? האם גם היא כמו רוב הנשים בימנו אוהבת את מראה הכימותרפיה בפות על מנת להתאים עצמה לנורמות החברתיות של ימנו ולועגת לכל מי שלא עושה זאת? האם היא בהרעבה עצמית תמידית? האם היא מקניטה את כל מי שלא רוצה להיות אם? המאמינים בטח יגידו שזאת הסיבה לרעידות אדמה בעולם – עונש קולקטיבי של האם הגדולה לנשים חוטאות שלא הולכות בדרכה ואינן משתמשות ברחם שלהן. המיזוגנים יגידו שזה קורה כשהיא מקבלת מחזור. "הפמיניסטים/ות" בישראל יכריזו בהתלהבות שזה מוכיח שגם אישה יכולה להיות אלימה ולהרוג בדיוק כמו גבר ומיד יגייסו אותה לצה“ל.
לסיום – נותר לי רק דבר אחד להגיד לאם הגדולה (או – לשרמוטה הגדולה):
תעשי הפלה! (וכמה שיותר מהר).