תוגת האנתולוגיה / שאול סתר

מהו מקומו של ארוס באנתולוגיה? האם ניתן לאסוף ולכנס ארוס? לשם כך יש לחשוב על המעשה האנתולוגי, כלומר על תשוקה (ארוס) מסדר אחר, התשוקה לאנתולוגיה. כבר עם צאתה לאור של נפלאתה ברור כי בפרסומה נפל דבר, וכי האנתולוגיה הזו היא אכן דבר של ממש בעולם – עולם השירה, הרוח והדעת בעברית. אין זה פרוייקט שנעשה בחופזה, טלאי על טלאי, ללא כוונת מכוון ושלא מתוך מחשבה. נהפוך הוא, נפלאתה מסמנת, קודם כל, הצעה תרבותית – יציבה ותקיפה. הצעה זו טמונה, ראשית כל, בעצם המעשה האנתולוגי: מבחר מקיף, ממצה, אחראי, סמכותי של ״יצירות שיריות להט״ביות בהיקף נרחב כזה – כשלושת אלפים שנה של שירה״, ככתוב על גב הספר. נפלאתה אכן מגישה לנו את המיטב והמופתי מן השירה הלהט״בית – והעורכים מציינים עניין זה בשולי השירים לא פעם: קינת דוד על שאול ויהונתן הפותחת את האנתולוגיה היא ״מן השירות המפעימות במקרא״; ואחריה, עלילות גילגמש הן ״מיצירות המופת המוקדמות בתולדות האנושות״; והשיר הבא אחריו, מתוך האיליאס או איליאדה, מוגש ב״תרגומו המופתי של שאול טשרניחובסקי״, וכן הלאה וכן הלאה. ואמנם השירים שמופיעים באנתולוגיה הם מניה וביה המשובחים, החשובים, אכן הנפלאים ביותר; אחרת לא היו נבחרים לאנתולוגיה. כיוון שזהו ההיגיון האנתולוגי: האנתולוגיה בוחרת – מבין כל השירים הלהט״בים – את השירים הראויים להיכלל בקובץ עב כרס אמנם, אך לא אינסופי. אולם היא בוחרת את מה שכבר נבחר; השירים שייכללו בה כבר זכו להכרה כמופת. נקרא לזה מעגל הערך האנתולוגי: הבחירה היא בנבחר; ולכן היא מוצגת כראויה ואף הכרחית.

זהו, כמובן, כוחה של האנתולוגיה: ספר אחד ויחיד המכיל את כל הנבחר והמשובח. אולם זוהי גם תוגת האנתולוגיה: כי המבחר כבר נבחר עבורנו, ובמקום לתור אחריו ולחפשו כל שניתן כעת הוא רק למוצאו שוב ושוב בספר אחד. אלא שבספר מעין זה צורת הופעתו השתנתה. כל שיר שהיה נטוע בסביבתו – היצירתית, החברתית, התרבותית – נקרע מהקשרו; וההסברים בשולי השיר הם בבחינת מצבות הזיכרון להקשר שאבד. ההקשר איננו רק זה של כתיבת השיר, אלא גם, אולי בעיקר אם להיות פרוסטיאני, זה של קריאתו. כך אני זוכר את אותו יום שישי בשנות התשעים המאוחרות שבו פתחתי את מוסף ״תרבות וספרות״ של ״הארץ״ וקראתי לראשונה את ״הסונטה על החור של התחת״ - שני המרובעים הראשונים של ורלן, שני המשולשים האחרונים של רמבו, בתרגומו של דורי מנור. זהו רגע של הקשר, והוא נטוע בתוך סביבתו ומתוכה הוא מתבחן: ליד חלקו החמישי של מאמר בהמשכים של דן מירון, בצד רשימות המכולת של ש״י עגנון, אל מול פרשת השבוע – שם, פתאום, כבמכת ברק: ״אַפְלולִי בְחֶבְיוֹן קִפולָיו, כְעֵין פֶרַח צִפֹרֶן סָגֹל, / הוא נוֹשֵם: כָל-כֻלוֹ עֲנָוָה, בְסִתְרוֹ שֶׁל הָטַּחַב חָבוּי / עוֹד רָטֹב מִשְׁיָרֵי אַהֲבָה, הַדוֹלֶפֶת בַּשְּׁבִיל הָרָווּי / עַד לִשְׂפַת הַמִּדְרוֹן, בֵין פִּלְחֵי הַיַּשְבָן הַלָּבָן, הֶעָגֹל״. וכך גם אני זוכר את הקריאה בתרגומו של רמי סערי לספרו של לורקה, משורר בניו יורק – ובאמת, כמה ספרי שירה שלמים תורגמו לעברית: לא מבחר, אלא הספר ממש כפי שהעמיד אותו המשורר. אבל בספר כמו זה צריך לעלעל ולקרוא ולהתאמץ ולבחור; חלק מהשירים אינם מובנים, לפרקים קשים, מחוספסים, או אטומים ממש; הם ייפתחו עם הזמן, אם נתעקש ונמשיך לקרוא בהם, או שלא ייפתחו בפנינו לעולם; יש לבחור בהם בעצמנו, או מוטב לתת להם לבחור בנו כקוראיהם.

זהו תהליך ממושך, רב פיתולים ומהמורות, אכזבות וחדלונות, וכן גילויים מרעישים, ושמחות קטנות, והוא הוא תהליך התוודעות ליופי ולדעת. אין בו ערבויות, והוא כרוך בנקיטת סיכון (לא למצוא, למצוא ולפספס, למצוא בטעות); הוא תמיד חלקי ומוטה, גם אם באופנים שונים ומתחלפים, לעולם לא כללי וכולל; אבל הוא מחפש, והוא תמיד מחפש גם את צורות החיפוש ואת חוקי המציאה. ואילו האנתולוגיה כבר מצאה: היא מציבה את השירה הלהט״בית כגוף יצירה שלם, שניתן לגוללו, מראשיתו ועד אחריתו, לתת בו סימנים, לאפיין בו מהלכים, לסכמו, כלומר לתחום ולסגור אותו. ממהלך הווי, בלתי מוסדר, רב משמעי של יצירה היא הופכת את השירה הלהט״בית למושא אחד, לכיד ובהיר, מושא לעניין ולבחינה. המעשה האנתולוגי כמו מטביע בשירה את חותם המלך.

האנתולוגיה קורעת מהקשר, אך גם מכניסה להקשר חדש, והוא הרצף העל-היסטורי של הזהות. אלה הן "שלושת אלפים שנה של שירה להט״בית", כפי שמציעה נפלאתה. אולם ידידנו הלהט״ב למעשה צעיר מאוד. באטרף, כלומר בעברית, הוא בן חמש-עשרה; בגריינדר, כלומר באנגלית, כ-LGBT, לא יום מעל לעשרים וחמש. אפילו ההומוסקסואליות לא קיימת, כך בפשטות, מראשית הזמנים, אלא אולי מעט יותר מאותן ״מאה שנים של הומוסקסואליות״ שבהן דן דייויד הלפרין בעקבות מישל פוקו. אבל מה שבוודאי לא התקיים תמיד – ואילו כיום נדמה כחוק שאין בילתו – הוא שההומוסקסואלי והלסבי והבי והטרנסי חייבים להתאחד תחת גופו, גופו הצעיר והענוג של ״להט״ב״, עד כי גם אם כשבעים אחוז מהשירים באנתולוגיה הם ״הומואיים״, האנתולוגיה לא יכולה להיות הומוסקסואלית בלבד, אלא להט״בית; ולא אנתולוגיה של שירה ממאה וחמישים השנים האחרונות, אלא של אלפים רבים. כיוון שהמעשה האנתולוגי יוצר את אותו משך בלתי מופרע – שלושת אלפים שנה – שבו נכתבים, בזה אחר זה, שירי מופת להט״ביים, פסגות של הרוח האנושית, ביטויה הנפלאים ביותר. וכל זה טוב ויפה, אלא שלהומוסקסואליות - לפני שהפכה ללהט״בית – ועוד לפניה לסדומאות ולאינברסיה ולאורניות ולסטיה ולטירוף ולשיגעון ולחטא היה דבר אחד או שניים דווקא עם הביבים; עם הנמוך והמלוכלך; עם הלא אחראי, או הבוגדני ממש; וגם עם התפל, הבזבזני, או השולי, עם המתענג והעקר, עם חשוך הילדים וקטוע המשך. אבל איך ייכנסו כל אלה – מתכונותיו הבולטות של האל ארוס עצמו – למשך הגדול, השגיא והפורה, הממומש לעילא, של נבחרת האנתולוגיה? ואולי על כך תוגתה.

אולם התשוקה לאנתולוגיה עזה היא. אנתולוגיה לשירה להט״בית, ראשונה בעברית, שתהיה כעת בכל ספריה ציבורית או חנות ספרים ראויה לשמה ושאותה ימצאו בהתרגשות – כך מדמיינים עורכיה בפתח הדבר – נערים ונערות בני שש-עשרה ושבע-עשרה ויקראו בה: ״כיוון שבעוד אנו, שגדלנו בשנות השבעים והשמונים״ – הם כותבים - לא מצאנו ״מושאים להזדהות״ בקרב שירתם של המשוררים העבריים שנלמדה בתיכונים, רובה ככולה שירה סטרייטית שנכתבה על ידי סטרייטים, הרי שכעת ניתן יהיה ביתר קלות למוצאם כיוון ש״די בעצם הידיעה שכמה מהיוצרים המהוללים ביותר בשירת העולם כתבו שירי אהבה חד-מיניים כדי לצאת מחוזקים״. ובסוף המהלך, ״אנחנו מקווים שבכך לא רק נתרום משהו לשירה העברית, אלא גם נסייע לקוראים צעירים (ואף למבוגרים יותר) למצוא לעצמם מושאי הזדהות וגיבורי תרבות מעניינים ומעשירים״. המוטיבציה האנתולוגית מנוסחת כאן כפרוייקט של העצמה, מבעד לסוגיית הזהות וההזדהות: זהות מינית שמחפשת בשירה מושאים ונושאים להזדהות עימם; טרנס עול ימים שלא מצא עד עתה בשירים שקרא את חוויותיו שלו; או הומו צעיר שהיה עליו לשנות את המגדר של האהובה, במהלך של ״אקרובטיקה תודעתית של ממש״, לדברי העורכים, על מנת שיוכל ״לחוש הזדהות״ עם האוהב. כתבה על כך אדריאן ריץ׳, בשיר לאהובתה: ״כל מה שאנחנו עושות יחד הוא המצאה טהורה, / המפות שנתנו לנו היו מיושנות זה מכבר״. אבל ממד ההרפתקאה והשחרור שקיים אצל ריץ' הופך באנתולוגיה לטעות שיש לתקנה באמצעות העמדת דמויות בעלות זהות מינית מובהקת ומופגנת, לשם הזדהות. אלא שראשית, מהלך זה מניח שהזהות קודמת להזדהות; שראשית אני הומו - כלומר יודע את עצמי כאותו דבר, שגם הוא מחוור לחלוטין, והוא בפשטות ״הומו״; ורק אז אני מבקש להזדהות עם דמויות הומואיות אחרות, או חוויות הומואיות הדומות לחוויותי שלי. אולם התבונה הפסיכואנליטית לימדה אותנו שזהות נוצרת מתוך ועל סמך מערך של הזדהויות – הזדהויות צלחות או כושלות, חיוביות או שליליות; ועל כן הזהות ההומואית, ואפילו החוויות ההומואיות, הן עצמן נוצרות מבעד להזדהויות עם אנשים ונשים, וחפצים, וכן – גם עם מילים – שלכן כבר אינם כשלעצמם סטרייטים או הומואיים. כלומר נקודת הראשית איננה ה״היות הומו״ (או בי, או טרנס); לא של הקורא וגם לא של השירים. ה״היות הומו״ איננו דבר-מה שזהותו מוצקה, מידותיו קבועות ותכונותיו ידועות, גם למי שהוא כבר הומו; כי אם סוגיה, שאלה, התחבטות, מעקש, תביעה; מרחב של חקירה, בחינה, ניסיון. הנה למשל שיר הומואי, בדיוק מכיוון שאיננו מעמיד דמות של הומו (שאותו ניתן בקלות לזהות, ואיתו יהיה ניתן להזדהות): ״זימה״ של יותם ראובני, ששיריו אינם מופיעים באנתולוגיה:

הַזִמָּה הַבְּסִיסִית הִיא מַצָּב

שֶל עֶרְגָּה וְתִקְשֹרֶת וְגַעְגוּעִים

אֶל מַשֶהוּ הַרְבֶה יוֹתֶר מַקִּיף

מִגּוּף

וְלֹא חָשׁוּב אֵיזֶה גּוּף, בְאֵיזֶה סוּף

אוֹ מִלְחָמָה

לֹא חָשׁוּב אִם זָכַר

לֹא חָשוּב אִם נְקֵבָה.

העיסוק בשירה מבעד למפתח הזהות/הזדהות מצמצם מאוד את טווחי כתיבתה או קריאתה, כיוון שהוא מניח מעין עולם מראות שבו דמות הקורא אמורה להשתקף בדמות הדובר בשיר ולהיפך. הוא מניח לא רק את קדימותה של זהות מוצקה ונודעת לעצמה, אלא גם את השירה כאתר של חיזוק ואישור לאותה זהות: כאילו אנחנו באים אל מרחבי השיר כדי לקרוא על עצמנו, את עצמנו, לבסס את מי שהננו, לגלות בה את פנינו אנו. ואמנם, התביעה לקריאת שירה מתוך הזדהות – והזדהות על סמך זהות (מגדרית או אתנית) – עומדת בשנים האחרונות במרכזם של רבים ממעשי השירה הנערכים במקומותינו. משוררים מקבוצת ערספואטיקה סיפרו בריאיונות רבים שהחליטו לקיים את ערבי שירה של כיוון שהרגישו כי השירה העברית האשכנזית לא מדברת אליהם; והיא לא מדברת אליהם כיוון שאיננה מדברת עליהם. כלומר, שכמזרחים זהותם איננה משתקפת להם בשירה העברית בכללותה – חוויותיהם נעדרות משירה זו, סיפורם נעלם בה - ולכן הם אינם יכולים להזדהות איתה, ומכאן להתעניין בה כלל. המהלך ה״מתקן״ של ערספואטיקה אכן עומד בסימן העמדה מפורטת ומגובשת של דמות-זהות בשירה מעוררת הזדהות. כך, על אף הפערים הניכרים ביניהן, נפלאתה וערספואטיקה חולקות אם לא פואטיקה הרי שתיאוריה של שירה. וזאת, יש לומר, למרות ההבדל העקרוני בין העניין ההומואי למזרחי, שכן ההומוסקסואלית איננה רק קבוצת מיעוט, מיעוט נרדף בעבר וכעת יותר ויותר מקובל; ההומוסקסואליות הגברית התקיימה תמיד גם בלב ליבה של התרבות, כמרגלת או כשכירת חרב. ולכן לעומת אנתולוגיה לשירה מזרחית כחבורת ערספואטיקה, אנתולוגיה של שירה הומואית מביאה אל מרכז התרבות את מה שפעמים רבות צמח ולבלב בו ממש. היא מסתכנת במכובדות יתר, מכובדות כפולה. אבל פנייתה שלה החוצה, מוסיפה שכבת מכובדות נוספת, שלישית: העורכים הדגישו בריאיונות השונים כי רצונם הוא שדווקא סטרייטים יקראו באנתולוגיה. ומדוע שלא יקראו, כאשר יצירותיהם של שייקספיר, ויטמן, רמבו ולורקה – גדולי תרבות, נוחים להזדהות, מאז ומתמיד – מנמרות את שורותיה? אולם מה המשמעות היצירתית, הארוטית, המינית של הכנת אנתולוגיה לשירה להט״בית המוגשת מלכתחילה לסטרייטים - לא כמציצנים מסוקרנים, סטרייטים מתעניינים, אלא שוב, בפעם המי יודע כמה, כקוראיה הנשאפים? מה קורה לדמות השירה הלהט״בית משעה שאין עליה להתלבט בלסביות ובטרנסיות ובהומואיות בשיח פנימי, לתהות עליהם, לעתים אף להציג להן טענות, אלא רק להיטיב לייצג את הלהט״ביות החוצה? מה יהיה על גורלו של ארוס, ״מרפה האיברים״, כאשר הוא נצרף בדפים סדורים, צחורים, מלוטשים, של דרך הישר האנתולוגית, ונכרך לכלל מה שלעתים נראה כמו ספר מתנה לסלון הליברלי?

אבל אולי קיימת דרך אחרת לבוא אל השירה, דרך עקלתון, דרך מעקף, דרך לא סטרייטית: מתוך פליאה; לנוכח הלא נודע, הבלתי מוכר, הנעדר; תוך היאחזות דווקא במה שהוא לא אני, לעתים במובהק, לא שלי, רחוק, זר, או זר עדיין, או נדמה זר אך למעשה קרוב, מלפף את החוץ אל הפנים כמו מילה שלומדים את קפלי מובניה החבויים. לקרוא שלא על מנת להזדהות, אלא להתרחב, להתוודע, להשתנות. לכתוב שלא בכדי לבנות, אלא לפרק. לשהות בסתירה: לכתוב אהבה, ולבצע בגידה; להיות גאה במחשכים; לא לעמוד – לרקוד.

מָחוֹל שְׁלִישִׁי / חזי לסקלי

אָהַבְתִּי אוֹתְךָ וּפֵרַקְתִּי אוֹתְךָ

רָקַּדְתִי אִיתְךָ וְהִכְחַשְתִּי זֹאת.

אָכַלְתִּי אֶת שַעֲרוֹתֶיךָ וְיָרַקְתִּי עַל שוּלְחָנְךָ.

רָחַצְתִּי אוֹתְךָ וְטִינַפְתִּי אוֹתְךָ.

הִנַּחְתִּי

יָד שֶל קוֹסֵם

וְאֹזֶן שֶל כֶּלֶב

עַל בִטְנְךָ וְהִקְשַׁבְתִי לְתוֹכְחוֹתָיו שֵל עֻבֶּר

מַכְחִיל

וְלִלְחִישוֹתֵיהֶם שֶל נְחָשִים אִירוֹנִיִּים

בְתוֹךְ שׂיחֵי נְיָּר.

אָהַבְתִי אוֹתְךָ וְנִכְנַסְתִּי לְתוֹכָה שֶל כָּל מֶרְצֶדֶס כְּתֻמָּה שֶעָצְרָה לִי

בַדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ.