top of page

אביב

טל אנגלשטיין


מושי מושי לפת-שחרית, העוללים צורחים.

אל תדאג! (לא צריך לענות).

כל פרח הוא פה של תינוק, וכל התינוקות רוצים את המושי מושי שלהם. דחפתי סיגריה אל תוך חור הבליעה של התינוק. פיטמתי את בקבוק החלב במושי מושי – צהוב, שמנוני, מחליא!

מושי מושי נשרף, עשן שחור מתאבך על דפנות בקבוק החלב, נדחס אל תוך הגבעול, עולה אל ראש הפרח, נפלט מהאבקנים.


הכעס מנפח ורידים. מעשן סיגריות בחושך בים, רוח חמה יבשה חורכת לחי. נקבי עור רוטטים וים שטוח. עשן מחליק לתוכי ונעלם, נמס בעצמות רוקדות.


פאריס.


אספנו סידורי פרחים מלאכותיים מעל המצבות בפר לה-שז. פרחי משי חיוורים, מוכי שמש ורטיבות, נחים על המצבות הטחובות. עלי הכותרת מטונפים, מעלים עובש, כמו הפיות החרוכים של המעשנים. מדי יום שישי בשעת בין ערביים נכנסנו לבית הקברות אני ווילי, בן לזוג היפים עצלים. צעדנו בזהירות עם עגלה בין הצליינים – מבקרים נרגשים עולים לרגל לקברים של בודליר, דלקרואה, אידית פיאף, מרסל מרסו, מוריסון – מצלמים תמונות, גם מניחים זרי פרחים, מעבירים אחר צהריים ברחובות המצומקים של עיר המתים. יש קברים שהם אחוזות קטנות, שתי דלתות, בחוץ פסלים, יש כאלה שהם מקדשים ערומים. אחרים, כלומר הרוב, צנועים הרבה יותר, מצבת שיש, שורה משיר חצובה באבן. תוך שבועיים בית הקברות כבר התפשט, בשבילנו, מבשר המצבות. אנחנו רואים רק סידורי הפרחים. חומסים, זורקים לעגלה ומתקדמים לקבר הבא. לפעמים מהודק אל הפרח תו הקניה המקורי, יש פרחים שנרכשו לפני ארבעים שנה, ובלא מעט כסף.


פר לה-שז מגודר והשערים נסגרים לעת ערב – נכפה עלינו לגנוב באור יום. כדי לא לעורר חשד, הגענו רק פעם בשבוע ולקחנו פרחים מעטים. הסטודיו בבלוויל הלך והתמלא בזרי האבל המאפירים, קמילה מפוברקת. פירקתי פרח והתקנתי בתוכו צינור פליז, עישנתי אל תוך הגבעול המצונרר, עשן נפלט מהאבקנים.



מושי מושי, מקיצים התינוקות, הם רעבים.

הם גועים בבכי, הם מחריקים בצרחות.

אני מצליף בעצבים שלי! אני דואג לתחת שלי!



תל-אביב.

מדי יום צינורות פליז דקיקים מתעקמים ומולחמים זה לזה, מסתעפים ומתפצלים. הפרחים רבים זה עם זה כאחים. כל צמח הוא תוצאה. צריך 90 סידורים. הם גדלים לענפים ושיחים. כל ענף הוא מתנה. עובד בחורף, גשם דולף. ג'אנקי משוגע דופק בדלת מדי כמה שעות, מקלל ומסתלק, הוא אוסף חפצים מהרחוב. על החפצים שומר ענק, גובה שני מטר, מכור לנייס גאי. הוא ישן ליד הפסולת, משתין ומחרבן. אסור להם להפריע לצמיחת הפרחים. עטפתי את השלדים בסרט הדבקה מיוחד מסין, הם מעלים ענפים ועלים מפלסטיק. שתלתי את הגבעולים במשאבות ההנקה, עשן נפלט כמתוך משרוקית, הצליל משתנה בהתאם לצורה. הגבעולים הקיפו אותי, ציפיתי אותם בעלים מבד.



מושי מושי, פעוטות מתופפים.

חייבים דחוף אוכל,

חייבים דחוף אוכל אבל לא יכולים לאכול כל דבר!


תאילנד.


האביב התקרב ואני נחתתי בבנגקוק. מונית הסיעה אותי הישר משדה התעופה אל הקליניקה של דוקטור קאופונגצ׳ה. בהתכתבות מישראל השתמשתי בזהות בדויה. הייתי מדען שמבקש לרכוש חומר ביולוגי מסוים עבור מחקריו, חומר שמצוי בשפע בידי הקליניקה הזו. ה'תרומה' (התמורה) סוכמה עמם למפרע: 10 ליטר תמורת 3,481 בהט. המונית עצרה מחוץ למגדלי MB2K בשכונת סיאם. עליתי במעלית לקומה השביעית. ״דוקטור קאופנגצ׳ה – כירורגיה אסתטית״, נחרט באנגלית על המצבה המוזהבת שבדלת.


״ווי ור אקספקטינג יו, דוקטור אנגלשטיין״, אמרה שירין, מזכירתו של דוקטור קואפונגצ׳ה. היא היתה מצרייה וענקית, פיקת הגרוגרת שלה נשארה מזכרת ממי שהיתה לפני שהגיעה לקליניקה של דוקטור קואפונגצ׳ה. ״מיד הדוקטור יתפנה לראות אותך״, אמרה ומיד שאלה, הערמומית, במה עוסק המחקר שלי ובעיקר, מה אעשה עם אותו חומר מסוים אחרי שהעסקה תושלם. התבלבלתי, גימגתי, אמרתי לשירין שאני חוקר חושים, הצגתי לה מכתב מפוברק מדיקן של אוניברסיטה ישראלית. כדי להיחלץ מהחקירה הזמנתי עיסוי בספא של דוקטור קאופנגצ׳ה. המעסה לשה את הכתפיים שלי, את הראש, את הצוואר, רקמת השריר התרככה בין ידיה, צמיגית, חלקלקה. באחורי הקליניקה נשמע קול צעדים עד קצה המסדרון, דלת נפתחה, שניים הסתודדו. לחישה נשית, קולה של שירין, נענתה בלחישה גברית, קולו של קאופנגצ׳ה?





שירין ועוד אחות הובילו אותי אל אתר סילוק הפסולת של הקליניקה. דלת כבדה נפתחה, מעבר לדלת בור ירוק מדופן פלסטיק, ובתוכו מאגר של שומן אנושי – צהוב, שמנוני, מחליא!


מפלים של ירכיים מומסים, ידיות מותניים, עודפי ישבן, שומן ביטני, מושי-מושי הכל ניגר אל הבור הירוק הזה. שירין נתנה לי מיכל שקוף ובתוכו כמה ליטרים טריים. היא ביקשה לצלם אותי כשבידי האוצר.



ילדים מזמרים. דורשים ארוחת עשר.

רגע רגע נו!

במטבחון קטן במתחם הנופש Blossom Condo, הקפאתי את המושי מושי. זה בית דירות לזרים, הודים ואמריקאים מוכי תרדמת, הולכים סהרוריים מהבריכה לבית הקפה מבית הקפה לבריכה, מוחות מתעכלים בשמש הטרופית. הפשרתי את המושי מושי. אחר כך סיננתי את השומן הצהוב מהדם ומהפלסמה, בישלתי ארבעה סירים על כירה חשמלית. בישראל התאמנתי בבישול עם שומן שקניתי מקצב.


במהרה התמלא החדר ריח מתוק ודחוס ומבחיל, אבל גם, מפתה, שמיימי. הריח התפשט אל מסדרונות מתחם הנופש. שרת דפק על דלת הדירה ושאל מה אני מבשל. ״פסטה!״, עניתי לו. הוא הסתלק.





השומן הפך זך וזהוב. שפכתי מושי מושי מהסירים אל תוך מיכלים של מוצרי קוסמטיקה זולים, שרוקנתי מתכנם קרם גוף שמנוני. השומן נארז במסווה שי. דחפתי את המיכלים למזוודה. את יתרת הבולונז זרקתי לשני חתולים בגינה. הם גררו אותו לפינה תחת עץ, אכלו וגירגרו בהנאה.


יצאתי לטייל בבית קברות מקומי סמוך, מכותר גורדי שחקים כחולים, נושקים לשמים. המצבות מפוסלות כמדרגות, מאחוריהן תלי עפר שהצמיחו שיחי פרחים מרהיבים. הגננים והקברנים גרים בין הקברים. הם משמיעים מוסיקה מתוקה, שירת הקריוקי שלהם עולה מבין הקברים.


מושי-מושי, העוללים מחללים וצווחים.

אני טובע, גמור, פושט רגל. אין מה לדאוג!




Comentarios


bottom of page