יותם פלדמן, פיוטר שמוגליאקוב (פטיה פתאח), גליה יואלי
יותם
אתאר לכם את המפגש הכי עז שהיה לי עם האם הגדולה. זה קרה בסוף מארס 2017, בפעם השנייה בה נסעתי למקסיקו. שבוע אחרי שנחתתי, עשר דקות לפני חצות, האדמה רעדה. גרתי אז בבניין די רעוע בסנטרו והוא הזדעזע מהיסודות. צלחות עפו ממדפי המטבח, נשברו על הרצפה, גושים גדולים של טיח ניתקו מהקיר, זגוגית של חלון נסדקה. וזה לא היה רק הבניין שלי. הספקתי להציץ מהחלון וראיתי – רחוב שלם רעד, רחובות שלמים, על כל הבניינים שעליהם. אלה עוד לא החליטו אם יעמדו על תילם או יקרסו, ובתוך שניות. נדרשה החלטה מהירה. לרדת במדרגות מהקומה הרביעית, כנראה שהיה מאוחר מדי, גושים של בטון חסמו את המעברים. אולי לקפוץ מהחלון? השכנים עמדו תחת משקופי הדלתות, מילמלו תפילות לישועה מידי שמים. הם ניצלו וגם אני.
זה היה אירוע קצר וגורלי ופתאומי וברוטלי, מפגש חזיתי עם כוח בל-יתואר, מוות שועט. לפני שהספקתי להחליט מה לעשות הרעש פסק. עשרות בניינים בעיר התמוטטו, לפחות מאה בני אדם נהרגו (כנראה שיותר מזה, כמה בדיוק אף פעם אי-אפשר לדעת במקסיקו). בימים שלאחר הרעש העיר הוצפה בתאוריות מיסטיות, רעש האדמה הזה היה בדיוק באותו התאריך בו אירעה רעידת האדמה הגדולה במקסיקו, שנת 1985.
אפשר לתאר את רעידת האדמה כהתקף גזים של אלה קשישה.
האדמה (Tierra) מזוהה ברוב הדתות עם האם הגדולה, אלוהות קדומה וארכיטיפית שמזוהה עם פריון, עם טיפוח כל היצורים החיים על פני האדמה, אבל גם עם סוף החיים. האדמה, כמו האם, כמו הרחם, היא גם קבר. בכל השפות שאני מכיר (ויש להן מין) האדמה היא נשית. היצירות המוקדמות ביותר של המין האנושי, לבד מציורי מערות, היו פסלונים של האם הגדולה. מתוך ששים פסלים מתקופת האבן, שהתגלו עד לאמצע המאה העשרים (אני מתבסס על ספרו של אריך ניומן על האם הגדולה) 55 היו של נשים ורק חמישה של גברים. אלה נשים עם שדיים גדולות ובטן גדולות, נשים שגופן שונה משל בנות התקופה. הארכיאולוגים הסיקו שאלה פסלים סימבוליים-דתיים, כנראה של דמויות שסגדו להן, אלות. כשמסתכלים באותם פסלים רואים את קרביה של תודעה קדומה וזרה, ועדיין משוקעת באותו היסוד שמרכיב תודעות מאוחרות יותר, גם את זו ה״מודרנית״. המטריארכיה, אם כן, קדמה לפטריארכיה. כך בחברות שונות באזורים שונים, אבל לא דווקא במובן שחברות נשלטו על ידי נשים, אלא שאנשי תקופת האבן סגדו לאם הגדולה.
אבל רעידת האדמה גם חשפה משהו מהאופי הסדיסטי, הדמוני של האם הגדולה. רעידת אדמה אינה דבר מסוכן במדבר, אבל לאיש הציביליזציה, בעיקר אם הוא גר בקומה גבוהה של מבנה רעוע, זו סכנת מוות. אנשים עובדים את האם הגדולה, ומהי הציביליזציה אם לא עבודת האם הגדולה, בני אדם בונים ערים ובניינים כדי לדאוג לעתיד הילדים, הם מחקים את האדמה, מצמיחים ממנה בטון כמו שזו מדשיאה דשא ומזריעה זרע, והאדמה מתהפכת עליהם, הם נקברים תחת הריסות הציביליזציה. אפשר גם לחשוב על רעש האדמה כעל זעם כנגד האנושות. האם התעייפה, החליטה להעיף את הילדים מהבית.
וכל זה, המרד הזה של האדמה, מתקיים באמצע העשור הקודם, ימי הציביליזציה המאוחרת. זו תקופה שאימצה באופן מוחלט, אפילו פנאטי, את הגיון האם הגדולה, לפחות בגירסה מסוימת. שמירה על החיים בכל מחיר, חיסונים, בטיחות, זה הגיון האם הגדולה, להקריב את הכל למען הילדים (גם החרבת הילדים למען הילדים), זה הגיון האם הגדולה, הפוליטיקה היא במידה רבה פוליטיקה של האם הגדולה, כלומר כלכלה. מרקל זו הדוגמה הפרדיגמטית, אבל גם נתניהו או טראמפ, אפילו פוטין, אלה דמויות נשיות הרבה יותר, אימהיות הרבה יותר מאלה שאיכלסו את ההיסטוריה בדורות קודמים, למשל רבין או שושלות של אבות ובנים כמו בוש האב ובוש הבן.
לי ברור שכדי לחיות חיים שאינם כבולים לגמרי לציביליזציה, הקרבה של הכל למען החיים עצמם, צריך להתרחק מהאם, לחיות חיים שאינם תחת שמי האם הגדולה, לפתח פנטזיות שחורגות מהאידיאל האיכרי לשגול את האדמה. דבר שרווח, למשל, בזמר העברי (״לחיות על פני ובתוכי האדמה״) אבל גם בכל מקום אחר שבו התודעה היא עדרית או משפחתית במיוחד. מצד שני, להיפרד לגמרי מהאדמה אי-אפשר, ובוודאי שלא מארכיטיפ האם הגדולה. כך שהחיים שלי עם האם הגדולה הם די מסוכסכים, הם חיים של מאבק, של התגוששות.
איך אתם חיים עם האם הגדולה?
פיוטר
יותם יקר, מיד עם הצעתך להשתתף בשיחה, העליתי בפניך את שאלת זהותה של הישות שאנו מדברים עליה. כשאני קורא את טקסט הפתיח שלך, חוזרת השאלה מיד ברמה פנומנולוגית: כיצד ידעת בעת רעידת האדמה שזוהי האם הגדולה שאתה פוגש? האם נחוותה רעידת האדמה באופן מידי כמפגש עמה? או שמא זאת פרשנות מאוחרת? אחת הסיבות לכך שרצוני להרחיב את נושא השיחה לדיון באלים בכלל – חיים עם אלים אכן כן - היא שלמרקם החיים הנחווים כך, או, נאמר, לעצם המפגש, יש קדימות הווייתית, ערכית, וודאי הכרתית, למיהותן של הישויות הנפגשות.
לאלוהות, כפי היא מיוצגת על המזבח בביתי ועל פני גופי, אופי (מגדר? מין?) נשי. קאלי הנה הדמות שבגילומה פנה אליי פעם עקרון היסוד של הוויה: מה שאיננו בשליטתי אך מניעני באופן אישי לגמרי, מה שמזמין לריקוד וראוי למנחה. בעבר קראתי לה גם האלה הלבנה; פעמים היא ענת; ופתאום אנסטסיה הפטריה – השיקצה, המוקצה... כה גדולה היא האֵם הגדולה עד שגם הציידת הבתולה, הדובה השרמוטה, הלבנה, הסנונית, הצרעת...
התפרטות הפרסוניפיקציות, תזזיתיות השיום – אף אחד לא מקטיר או זובח לארכטיפ – זה, בין היתר, מה שרוקד בריקודה של קאלי. האלָה היא ריבוי האלים; מונותאיזם האלה – הוא אוקסימורון. זיהויה של האלוהות הנשית עם התפקיד המשפחתי של האם ועם האתר הקוסמולוגי של האדמה שייך, לעומת זאת, באופן ברור למשטר הפטריארכלי של אבינו שבשמים (הדוד ההומו בפנתאון מתוקן, והדיקטטור ההומופוב בעולם המונותאיסטי). על כן, דיבה חמורה היא בעיניי לראות באלה פטרונית הפרויקט הציווליזטורי. ספציפית, אין זר לקאלי מעיקרון החיסון (מי ישים מסכה הגיינית על טלזולטאוטל? וישרף הקונדום!), והקרבת ילדים למען ילדים היא לא כלכלתה. למעשה, היא אינה מקריבה בכלל. החורבן שהיא מביאה על כל שהיא מולידה (אם כבר המטפוריקה הזואולוגית טבועה כה עמוק בתפיסת הסיבתיות שלנו) אינו כלכלי – לא רק שאינו כפוף לכלכלת השימור והרווח, אלא גם לכלכלת הבזבוז הבטאייאנית (הסימפטית יותר בעיני האלה, כמובן).
גליה
מה שברור הוא שהאם הגדולה לא יודעת מה לעשות עם הידיים.
שקעתי בצלמיות הקדומות הרבות בספר של אריק נוימן. הייצוג הבסיסי עשוי ארבעה עיגולים או מרובעים ומשולש- ראש/פה, שני שדיים, בטן אחת ומשולש (פתחים, אזורי יציאה). כמו נערה מתבגרת וגמלונית כשהגפיים ארוכות מדי והכל מיטלטל ללא פשר או להיפך - כמו כאבי הפנטום של בופון קטוע גפיים - מיטלטלות ידי האם הגדולה לצד עיגולי סימוליה והענין נפתר רק באמצעים פתלתלים וכוריאוגרפיות של ריטואלים; ידיה מתוחות ארצה או מעלה או לצדדים כבהצגת בית ספר במחווה טקסית; או חובקות את עיגול הרחם, או שמוטות לצדי הגוף או עולות מעלה ליצירת עיגול תוחם מעל הקודקוק שמשלים את דמותה העיגולית על שלל דימוייה השגורים ככד או פעמון או כלי קיבול (״דמות עגולה״, בספרות, זה מכאן?). לעיתים היא אוחזת תינוק וזו הפעולה המפורשת היחידה שראיתי שהידיים הללו עושות. כשהיא מניקה, השדיים הן ידיים, הפטמה אוחזת את התינוק כולו, מחדירה עצמה אליו בעצמה. בצלמיות בהן היא עם כד מים על הראש בידים מתות שמוטות מטה מתחדדת תחושת הייתור. השדיים הזקורים של האם הגדולה הן כלי עבודה טוב בהרבה. שדיים שופכים ומוציאים. ידיים מחדירות ומכניסות. אבל הידיים של האם הגדולה לא חודרות לשום מקום (וזה למרות הפוטנציאל הקווי שלהן כפאלוס שהוא ממש out there מחוץ לכל העיגוליות הזו). כל כך הרבה ידיים זקורות, שמוטות, פנטומיות.
אולי בגלל זה אימהות דוחסות אוכל קטן שנלעס היטב לפיות הילדים, מנקות את פתחיהם, אוזניהם, מנגבות קפלים, מנקזות את דלקות העיניים, פורמות את קשרי השיער. נושמות ונושפות (״מקור הנשמה הוא הנשימה״), מנשימות את בשר ילדיהן, מפיחות חיים בבובת העיגולים שפרצה מגופן (כל תינוק הוא נקבי יותר מכל ייצוג של הנקבי) באמצעות החדרות שונות של מזון ושתייה וחמצן. ככה הן פאלוס. ככה עמוק חודרת האם את הבשר האחר שהוא בשרה שהוא בשר אביו שנקביו כמו נקבי העולם כולם חסומים בפניה, הלא – חודרת. ככה היא חונקת, ככה גם האדמה שעליה כתב יותם מצפה אותך ונשפכת עלייך וקוברת אותך ופיך ונחירייך וכל חרכייך מלאים בה.
האם, האמא, אמאל׳ה - מצויה בסכנה תמידית לגלישה מחוץ לממשי והפיכה למדומיין מוחלט. זה בכלל לא המבט שלה שמעצב את התינוק, אלא מבטו התובעני שמעצב אותה. עם זאת, היא נתונה לטרור הייצוג באופן מוגבל כי דברים נשפכים ממנה ללא שליטה. תינוקות פורצים ממנה. מכאן השגעון וההיסטריה, מכאן האם כאלביתי ופחד אלוהים. היא משתנה כל דקה, קצת מים והכל נהיה בוץ, קצת בוץ והכל נהייה קבר.
והיא? רק רוצה לחדור ולהכניס במקום לגלוש כל הזמן, ולא נותנים לה. על כך היא זועמת.
בימים הטובים שלה ושל לואי ה-16 האימפוטנט ילדה מארי אנטואנט את ילדיה מול אנשי ונשות החצר בוורסאי. בתקופת המהפיכה גוף המלכה הפך לזירת הפיכה מרכזית בפנזינים הפורנוגרפיים הפוליטיים שהופצו בפריז. אמרו שהיא מזיינת את כולם כמו גבר. במשפט היא הואשמה ישירות בגילוי עריות ובכך שלימדה את בנה לאונן במיטתה. כולם רצו לקחת חלק בזיונים המופלאים של האצולה, הסיפורים היו פנטסטיים לחלוטין. בתהלוכה לגרדום נשא שחקן התיאטרון הצרפתי שלט שהכריז: ״זו האם שפעלה שלא כדרך הטבע״. שלא כמו בעלה, ידיה היו קשורות לאחור בזמן שההמון זכה לירוק פעם אחרונה על גופה.
האם הגדולה עובדת לאט. היא מתנצלת תדיר. היא נושפת ושואפת כמו כלבה.
(זו היתה התנצלות על ההתמהמהות, סעמק, אין לי זמן מרוב הממשי, אני עייפה מאד. טיפלתי בכל כך הרבה אנשים השבוע, גזלו ממני פיסות, גזלתי גם מהם, האכלתי אותם, אני האחריות עצמה. זה היה נסיון ראשון קצת חורק ואולי זה יפתח שיחה יותר שוטפת בינינו. אשמח להבין יותר את כפולות הידיים המופלאות של קאלי)
אני מבקשת להוסיף על כל זה דבר אחד שעלה בדעתי כבר אז יותם.
המולך הוא זכר עם רחם בוערת. הוא שורף אותם בתוכו. הוא נוקם את נקמת הבלתי נחדרים. והוא גואל אותם מאימם המפלצת, זו החמלה. חיבוק.
פיוטר
וואלה, דבר אחד שאי אפשר להגיד על קאלי זה שהיא לא יודעת מה לעשות עם הידיים.
בא לי טוב סיפורה של מארי אנטואנט. "האם שפעלה שלא כדרך הטבע"- קולע חזק לסוג הטרנסצנדנציה הטרנסגרסיבית שאני מוצא באלוהות הנשית שלי.
יותם
אתם מספרים, כל אחד מטעמיו, סיפור מעניין על האם הגדולה, האם רוצה להזדיין היא רוצה לזיין היא רוצה לבזבז, היא רוצה להחריב, אבל היא תקועה – באשמת אבא, זה שבשמים או על הארץ – בבית עם תינוקות צואים*. זה סיפור שיש בו משהו נכון, המולך כרחם רותחת, אדמה רותחת, אלה התפתות בקרתגו, גומחות באדמה שאל תוכן הושלכו ילדים. האופק של האם נמצא בארץ הצללים שמחוץ לבית, מחוץ לעיר: ״עֲלָטָה... אֵשׁ זְוָעוֹת... בַּפִּנָּה קַלָּחַת, וּשְׁמוֹת כָּל הַשֵּׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת״;
אני יכול לחשוב על כמה דמויות כאלה של אימהות אשר עולות על גדותיהן: פה נוטף דבש (האלוהות הנשית במסעות מלמות׳ של מטורין), פה נוטף דם (מדיאה או שרלוט גינסבורג באנטיכריסט), פה שהוא מעין שופע של מלים (אנה מניאני בבליסימה), פה שמפיק תגובת רעד וצחוק.
כל זה ישנו באם הגדולה, אבל זה רק חלק מהסיפור, ולכן התיאור אידאליסטי. האם לא רק ממלאת נקבים היא גם מצווה עליהם, מורה את השליטה על הנקבים בשנות החיים הראשונות.
פיוטר, בתשובה לשאלתך ,אני מדבר על האם הגדולה כעל עקרון, ומנקודת מבט מדעית, בהחלט, לא סוגדת. עקרון שחורג מדמות מסוימת של אלה. אני מניח שאתה מסכים שיש כזה, כמו שהדגשת קאלי לא עומדת בפני עצמה, היא חלק מפנתיאון של אלים, אבל גם מעקרון מסוים, קוסמי, אל-זמני, חוצה תרבויות. לכן לא הייתי מצמצם את הדיון לקאלי.
האלה האם מענישה את ילדיה, איור של מודול האינטיליגנציה המלאכותית DALL E
הפגניזם הוא הרמוניה, סדר. לכן לא במקרה הפילוסופים שמורים את הניאו פגניזם שייכים בעיקר לאגפי האב הפשיסט (גנון, אבולה, דוגין). הם הבינו יפה את מצב הציביליזציה המאוחרת – אובדן משמעות, הומוגניזציה, צבירת עוצמה ללא תכלית – אבל הסיקו ממנו את כל המסקנות השגויות: חזרה אל הפנתיאון ואל הסדר. זה בלתי-אפשרי, העולם הזה איננו, וזה גם לא רצוי, את אבולה המחשבות האלה הובילו להימלר, את דוגין לפוטין; לגבי כלכלת הבזבוז, זו המקסיקנית שבטאי כותב עליה היא אחוזה בשמש, מחקה את הבזבוז של השמש, האל, הויטזיליפוצ׳לי, יסודו הפוך לגמרי לזה של האם הגדולה (אבל ברור שיש גם דמיון בין יסודות מנוגדים, גם האדמה בזבזנית, אבל בדרך אחרת).
האם הגדולה היא ברוב הדתות גם ובעיקר אלוהות מטפחת ומגוננת: קיבלה, עשתורת, צ׳יצ׳ומקואטל, מזוהה עם הבית ועם האדמה.
האם כך נראים הדברים מנקודת המבט של האב? יכול להיות, כך זה נראה כשקוראים הדברים שאומר דוגין על קיבלה**; אבל לאו דווקא זה לא תיאור שגוי. כיום, מי שכותבות כך על האם הגדולה, הן בעיקר נשים. האם הגדולה הפכה לנושא חם בקהילות היפיות ופמיניסטיות, האם הגדולה כמענה חומל לפטריארכיה, סוציאליזם של האם הגדולה (הן מתעלמות, מן הסתם, מיסוד העוצמה, האכזריות, באם הגדולה וגם בסוציאליזם).
האנרכיה, כמו שאפשר ללמוד מארטו, נמצאת באחד. כן, גם בחלק ממופעי האל בתנ״ך, בוודאי בהרמפרודיט, באלגבלוס, גם בדיוניסוס. ההבדל בין פולחן דיוניסוס לבין פולחן קאלי, הוא שדיוניסיס קורא לגלם אותו, את קאלי אפשר לעבוד, אפשר לפחד ממנה, אבל האם אפשר לגלם אותה? אתה חש שאתה מגלם את קאלי? ואם כן, איך זה מתיישב עם ההרמוניה של הפנתיאון. כמובן שיש בפולחן דיוניסוס יסוד נשי חזק, הבקכות, דמותו של דיוניסוס עצמו, אבל בעיקר מיזוג של יסודות.
* לפעמים התלונה מטעם האם מופנית נגד סדום או בני סדום, למשל בדברים האלה שכתבה קרן דותן על גליון לוט הראשון. רומן משורר שמשתייך לז׳אנר הכותבים האחוזים באם, אמר לי כשביקרתי בישראל, שאמא שלו תעמוד לצדו, לא משנה במה יואשם, אפילו ברצח. רק על פשע אחד לא תיסלח ולא תעמוד לצדו אם יואשם בו – פדופיליה. חטיפת ילדים מהמשפחה, זה הקו האדום של האם הגדולה. מכאן העיסוק הכפייתי של הציביליזציה בפדופיליה, יותר מבכל פשע אחר. אלמודובר מתעסק בעניין הזה בשני הסרטים האחרונים שלו: ב״כאב ותהילה״, הקונפליקט בין האם, פנלופה קרוז, לבין הבן הסדומאי, אלמודובר; ב״אימהות מקבילות״ האימהות מתארגנות לחפור גופות של שמאלנים מתים מן האדמה, מסייע להן אנתרופולוג פורנזי ליברל, איש הציביליזציה. האם ברצותה, בוקעת את ההרמטיות של הקבר (הידיים, אלה שגליה דיברה עליהן, חופרות באדמה), אבל הציביליזציה עייפה, רחם האדמה נפתח ומתוכו נולדות גופות.
** הרעיון המרכזי – אותו הצגתי באופן מפורט בעבודתי הגדולה 'נואומאכיה' (2014) – מבוסס על הצגתם של שלושה סוגי לוגוס: אפלטון, אריסטו ודמוקריטוס. בפילוסופיה המסורתית המערבית, האירופית, היוונית- רומאית, אני רואה שלושה קווים, לא שניים. לא רק אפולו נגד דיוניסוס. אני רואה את אפולו, דיוניסוס וקִיבֵּלֵה, האלה האם. ישנן שלוש נטיות פילוסופיות התואמות לשלושת הלוגוסים. הפלאטוניזם משתייך בהחלט למסורת האפולונית; המסורת האריסטוטלית משתייכת, לדעתי, לדיוניסוס – ואת הפנומנולוגיה המערבית של בְּרֶנטָנוֹ, הוּסֶרְל והיידגר, אני מחשיב להתפתחות של אותה פילוסופיה אריסטוטלית, שהיא גישה אימננטית גרידא; ובנוסף, ישנה מעין ראייה מטריאליסטית שזכתה להצלחה במודרנה, שאותה איני משייך לדיוניסוס, אלא לפילוסופיה של האלה האם – אטומיזם, מטריאליזם ואינדיבידואליזם.
פיוטר
האם אני יכול לגלם את קאלי? המממ... דווקא יצא לי לשמוע הרבה שאני מגלם את דיוניסוס. שמעתי גם מכמה וכמה נשים שהן מרגישות כי הן מגלמות את קאלי. אך, למען האמת, אני לא אוהב את הדיבור הזה כי הוא יוצא מתוך רדוקציה של קאלי לביצ'ות (הן קוראות לזה "הזעם הנשי"), שהיא בסופו של יום האלמנט המובן ביותר של אלוהות זו עבור התודעה היומיומית. יש בכך מן האמת, כמובן, שכן הביצ'יות, בדומה לדאגה האמהית, היא אחת מהפנים הנשיות, רק שהמעניין אותי בעבודת האלה זה לא חגיגת הנשיות, אלא נשיות כחגיגה. (והרי אם בביצ'יות עסקינן, זהו האל התנכי שסובל מ-PMS כרוני). מה שנחגג הוא העדר עקרון יסודי יותר מהריבוי החוגג עצמו, בעוד שזיהוי פניו המקומיים הוא תפקיד השירה. קאלי זה, בשבילי, שם העקרון הזה. על כן הפגאניות שלי אינה מניחה שום סדר הרמוני של הכוחות. הרמוניה יחסית יכולה להימצא באיזון ארעי ולוקאלי, בעוד שהרמוניה אבסולוטית, אם אין הדבר סתירה מושגית, היא לא פרופורציה של גורמים, אלא מחיקת הגבול התוחם אותם: אדוויטה (אי-שניות) באופן פרדיגמטי. זוהי לפיכך שכבת מציאות גבוהה מזו המאוכלסת על ידי האלים; הגישה לשם אינה דרך השירה והמיתוס, אלא דרך הדממה והיוגה (במובן הרחב יותר של תרגול מדיטטיבי).
ברמה הקיומית – קאלי היא העיקרון שמאפשר לי לגלם את דיוניסוס (או מה שהאחרים – האחרות – מזהים בי כדיוניסוס, את השם הזה לא אני נתתי). לזה התכוונתי באומרי "מזמין לריקוד". זו גם חווית האימהות שמאד מרכזית בשבילי, אמי – יהיה זכרה ברוך – גילמה בחייה ובהורותה את עקרון ה"מותר" האנרכי והנשגב שביסוד כל שירה מהותית. בטוח שהייתה שמחה אם לא הייתי מתעצל בזמנו ומוסיף "אנטי-אדיפוס" כשם שני בתעודת הזהות, ואני זוכר כמה צחקה כשראתה אותי רץ על ארבע ברחוב בחיפה עם דגלון ישראל, שהורדתי מאחד הרכבים, תקוע בתחת (כן, פעם ידעו לחגוג עצמאות במדינה הזאת).
אני לא יודע אם התבוננתם ברצינות מספקת בדימוי הקאנוני של קאלי אשר שלחתי: Mata Di, כן, האלה האם, אבל תראו אותה איזו כוסית – צעירה מנשוא – רוקדת לה, נופת צופים ניתזה לכל עבר. ראיתי כאלה במסיבות טראנס, וסגדתי, ורקדתי גם אני.
יותם, דומה שפיספסת לאן שאלתי מכוונת. התכוונתי להתיק את תשומת הלב מאפיון האם גדולה לעצם הרעיון – או, עדיף, המודוס הקיומי – של "חיים עם אלים". זה לא טריווויאלי. החוויה של רעידת אדמה כהתגלות של אלוהות מסוימת מעידה (אם אכן בזה מדובר) על חוויית מציאות, אשר אינה עולה בקנה אחד עם כלכלת המסכות והחיסונים, אפילו אם פועל בזו האחרונה אותו העקרון האלוהי באופן סמוי. או שמא דווקא המסכות והחיסונים מנכיחים עבורך את האלוהות במישור החווייתי?
זיהוי העקרון זו, אבל, שאלה אחרת. ועל הנקודה הזו ככלל הנראה פשוט אינני מסכים אתך ועם חברך דוגין (מה הוא מבין בקיבלה – הטרול הנורדי הזה! גם כן, מצא לו פמיניסטית. צריך לקרוא גרייבז. או לשאול את אתיס.) לחיזוק הטיעון הכלכלי שלך, אמנם, אפשר להיזכר במחשבתם של אדורנו והורקהיימר, המדברים על הפרגמטיקה של הקורבן כנאורות הפועלת כבר בלב המיתוס ההומרי. אולם דומני שבאופן פרדיגמטי אנחנו מוצאים את עיקרון החיסון דווקא בטקס המכונן של הפאלוצנטריזם האברהמי: ברית מילה כחלופה לסירוס.
אגב, מעניין אותי מה הייתה תשובתך לביקורת של קרן דותן? אני חושב שיש אמת בדבריה. מה שמאפשר לי לא להזדהות עם עמדתה באופן מלא – כפי שאתה יודע, היותי הורה מחויב אינה גורעת מאום מהתלהבותי מהמניפסט של לוט – זו בדיוק ההכרה בריבוי האימננטי (כלומר, לא דיאלקטי או הרמוני) שמאפיין את קיום האלים. יש הרבה עקרונות למציאות. אני – בדמותה של קאלי – עובד ריבוי זה עצמו.
אני עובד את העיקרון הזה כמשורר ולכן חשדן אני עד מאד כלפי תפיסות "ריאליסטיות" של עקרונות וארכטיפים, הרואים בהם נתון אובייקטיבי, גם אם סמוי, של המציאות – אדרבא אם מצמצמים אותם לכמות מוגבלת של "סוגי הלוגוס"). בגלל שמה שיקר לי – ומה חשוב לנו, לשיטתי, כבני ובנות אנוש – זה האידיוסינקרטי והאישי בגישה לאלים (ולמציאות בכלל – אבל האלים הם שדרת המציאות), או, ליתר דיוק, בזיהוי פנייתם אלינו. על כל אחד ואחת לקחת אחריות אישית על מיהותם של דיוניסוס וקאלי, על אופני התגלותם במציאות, ועל הפולחן שהם דורשים. כך אני תופס את "שוהה פואטי האדם / על האדמה הזו" (הלדרלין): וכמשוררים ומשוררות מולידה ונושאת אותנו האם הגדולה.
יותם
התיאור שלך את האלה האם נראה לי מתקתק וחוטא לאמת. לאו דווקא אמת אמפירית, התיאור של אמא שלך יפה, הייתי שמח להכיר אותה – אלא אמת פואטית איזה מין עולם אדם בוחר לברוא לעצמו. התיאור הזה – המותר האבסולוטי, כוסיות מחוללות בשמש – זה נשמע לי כמו מסיבה שהולכת ומתמשכת ולא נגמרת, זיונים בכל מקום, אם-די לכל דורש, הכל כלול. הייתי במסיבות כאלה, כמה אפשר להתפעם, להשתאות.
הזעם הנשי, זה לא PMS (גיחי גיחי) ולא הזמנה לריקוד, זה כוח טבע עצום ומכלה, ואם הכוח הזה יפול לך על הראש – תנחומי. בכלל, מודוס הסגידה פעורת הפה זה, ההתפעמות המריירת, הוא לא שייך לעולם שלי. מן הסתם, התחושה הזו לא זרה לי לגמרי, אבל לא הייתי מתעכב עליה יותר מדי, באמנות ובחיים. בטח שלא בגירסה ההומוסקסואלית שלה, הערצה לטווינקים (״הו גנימד!״) כפי שמקובל בספרות של דודות טרחניות מראשית המאה העשרים. גם זה סוג של דיכאון.
אני נאלץ לגייס, גם אני, את אמא שלי לדיון, ורק כי הדוגמה כל כך מובהקת וידועה לרבים ומתועדת גם בכתביה; וגם משום שהיא נוכחת מאוד בחיי, אין שבוע שבו אני לא חולם עליה ומדבר איתה, כבר ארבע עשרה שנה. אני לא מבין גדול בקאלי, אבל לפי כל האטריבוטים שמנית, ואחרים שעליהם קראתי, כנראה שזו היא. וזה מופע של איש אחד, זה כוח טבע שאפשר להתבונן בו באימה, אפשר לכתוב עליו שירים וספרים, אבל זו לא הזמנה לשום דבר (וגם ניטשה משחק אותה ומזייף כהוגן כשהוא מתפעל מהנשים המחוללות בזרתוסטרא, אני לא חושב שהוא כל כך אהב נשים מחוללות). בוודאי שלא הייתי רוצה להיכנס לנעליה, לגלם אותה, הגם שזה קורה.
ובצדה השני של הסקאלה ישנן הקיבליות. היכן תמצא את הקיבליות? עורכות לשון, מורות, פסיכולוגיות, מטיפות תוכחה מטעם הציביליזציה (כן, גם קרן דותן משתייכת לז׳אנר), כל מי שלקחו על עצמן את תפקיד השמירה על ההיגיינה הציבורית. בבקשה לא להיתמם, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר. כיום, אחרי שהופלו האבות הרעים (שאין לי כוונה להלל כאן), הן החוק, הן פניה של הציביליזציה. אפשר אולי לטעון, ודי בצדק, שהפטריארכיה היא שדחקה אותן להיות שומרות ההיגיינה הציבורית. אבל אתם יודעים, זה שיהודים נדחקו לעסוק בפיננסים, זה לא אומר שהם לא אוהבים כסף;
לכן היריבות בין לוט לבין קיבלה היא אמיתית. דווקא משום שאני לא מזלזל בכוחותיה של האלה האם. חופש – בחיים ובכתיבה – מתקיים רק מחוץ לעולם שתחום בין רגלי שולחן המשפחה (והבור שתחת השולחן מהו, אולי קאל?י). לכן ההולדה שאותי מעניינת היא לא גנטית, וזה תפקיד הארכיטיפים. על כך כתבתי במסה על גן העצמאות. החלאה שמתנפל עליך מן הסבך, הוא לא רק בן להוריו, הוא בן לשושלת ארוכה של חלאות מצוידות בסכין. יכול מאוד להיות שנשים יכולות למקם את עצמן בקוסמוס של לוט, הן עושות את זה. איך? צריך לשאול אותן. אבל יש ללוט קוראות, לא קרן דותן, היא שוללת את המניפסט של לוט שלילה מוחלטת וגרוע מזה, שלילה קורבנית. האם נושאת בעול נטול התהילה כדי ש״בעלי הפריבלגיות״ יוכלו לחגוג ולהוציא מגזין. אבל האם היא מגדלת צאצאים בשבילי? והיכן טענתי שאי ההולדה היא לא פריבלגיה? בוודאי שזו עוצמה וגם פריבלגיה. אשרי.
גליה
כותבת מטריפ הקוביד החייזרי.
בתוך תלת השיח הזה, הקשה לי גם כך מפאת איזו אימה ומפאת ההמשגות החורגות מהבנתי, אני מוצאת את עצמי כמעט נתבעת (מי תובע?) לשמש כהתגלמות. אני הקול הנשי. התגלמות של מה? של האימננטיות הכל יכולה של פיוטר בה אני מוזמנת להיות גם וגם, כל היסודות כולם ואף אחד, אם כל הדימויים שרוצחת את כל הדימויים, כל הפתחים נהיים אחד? או של השניות המלנכולית של יותם בה אני נתבעת ממבטו לזעוף, לצרוח, להשמיד, לקלקל ולהחריב בעודי מפליצה ילדים ללא הרף מווגינה שהיא קבר? ומהו ״היסוד״ הזה יותם? האם אין יסודו בטעות איומה, עלילת דם, אי הבנה מצערת ביסוד הדברים עצמם?
אני מתבוננת בחתולה שלי והלב מגרגר. שלשום המליטה חמישה גורים ומאז היא שוכבת בכוך שיצרתי לה ועיניה כבטראנס; זוהרת היא מגרגרת ללא הפסקה והם, גורי חתול סומאים, עושים בה כבשלהם: מוצצים, חומסים, חובקים, מענים את הפטמות האדומות והיא בשלה - מחוברת לקוסמי, כמסוממת, עיניה אינם עיניה, מבטה אינו מבטה.
נזכרתי בסחף האין-אני, בצלילה האיטית, השערורייתית, נטולת כל שיעור אל מקום שאינו תהום וגם לא אוקיינוס, אינו מקום, אינו דבר, אינו מעשה, אינו עלילה, אינו רוח. עמוק עמוק בתחת יש דגדגן של הנפש: אזור נטול כל מידה. זהו היסוד אולי, יותם? אישה אמרה לי שזה כמו לחרבן אבטיח. אני מעדיפה לחשוב על כך כעל נגיעה ביסוד הבשר.
בלידת בכורי, המיילדת העמידה מראה בין רגלי. הוא התגלצ׳ החוצה וגלש וגלש וגלש כמו סרט ארוך שיוצא מפה של קוסם, אולי עד היום הוא גולש, ועלה בדעתי אז או לאחר מכן שכפי שיצא כך אפשר היה להכניסו חזרה, יש שם מגלשה מן הפנים לחוץ, התשליל של ״הנחש״ אינו רחם/כד כי אם תעלה, אולי כדאי היה לשמור אותו שם בקיום של הלוך ושוב, כך אולי יחיה, והלילות והימים נוטפי החלב לא יהיו מפחידים כל כך מפאת החיים הללו ללא שיעור מחוץ לרחם שפרצו ממך, וכמה דומה כל זה למעשה ההפריה, כמו מענה; נכנס זין, יוצא תינוק וחוזר חלילה. כשאני רואה נשים בהריון, דתיות במיוחד, אני משתוממת על הגסות שהן מפגינות בציבור עם הבטן הזו. מישהו ניפח את האישה הזו. ומי באמת ניפח? ולמה אין-אני הוא המצב של האם היולדת? אני לא יודעת. אבל בא לי להמריא עם זה רגע.
אני רוצה לדבר על העונג ועל התינוק האירוטי.
אבל לפני זה, עוד משהו על התעלה, על תשליל דמיוני של זין שבסופו דגדגן אל הרוח, על האם הגדולה לא בהכרח כבוראת, ומכאן לא יצירתית, לא חומלת, לא מחייה ולא רוצחת, לא קוברת, לא ציביליזציה, לא מחסנת, אלא האם הגדולה כסף כל הדברים, מחלצת הגופים והנשמות משם (?) לכאן, מגלשה שבקןדקודה ארס החיים עצמם מלשון נחש וכפי שמתאר את זה ממש יפה האבא ב״סמיון״ של אנדריי פלטונוב:
״שיחיו להם״, אמר אבא כשנודע לו שאשתו התעברה שוב. ״למה שיתענו ויתגעגעו שם?״
״איפה זה שם, אבא?״ שאל סמיון. ״שם הם מתים?״
״אלא מה?״ השיב אבא. ״אם הם לא חיים אתנו, ברור שהם מתים.״
״והם סובלים שם?״ התעניין סמיון.
״אתה הרי רואה, כל הזמן הם נדחפים להם, סימן שהם סובלים,״ לימד האב את בנו. ״רע להם אתנו: אתה כבר גדול ויודע בעצמך. אבל שם עוד יותר גרוע…״
״רע אצלנו,״ אמרה האם. תוחבת לחם לעוס לפיה של הבת הכי קטנה. ״אוי רע…״
האב הביט באם בעיניים מלאות ענווה וכוח.
״אין דבר, שיגדלו להם. לא לחיות - עוד יותר גרוע.״
יחסית למי שנוגעת בקסם הראשית ויולדת עוד ועוד, היית מצפה שהגאולה שתוכל להציע האם לברואיה תהיה קצת פחות מפוקפקת. אבל לא, היא בוראת אותם צואים ומטונפים, גזים וכאבי בטן וסבל ניבטים מכל אדם. האם הטובה תשתדל, כמה שתוכל, להציג בפני התינוק את פניהן היפות ביותר של המציאויות הדמוניות שהוליד האין-אני שלה, רגעי ככל שיהיה בזמן הסף של הלידה: היא תגלם את היופי עבורו זמן רב ככל שתוכל והתקף הזעם הראשון שיפיל אותה לא יהיו בו כל כח מדומיין וציווילטורי אלא תבוסה כואבת של היכולת לגלם יופי. קול נשי. העונג והתינוק האירוטי. שם הבלבול הגדול. מי שהתבלבלה זו הציוויליזציה שהיא עצמה רק הטייה אירוטית קלוקלת. נתחיל מן השניות. מה שמבדיל את האם מן האב, ב״יסוד״ הדברים (מה היסוד יותם מה היסוד?), הוא העונג. אני עשויה להעלות עלי את חמתכם אבל חכו רגע כי אולי שם אנחנו גם נפגשים. (בשולי הדברים – מה מושך נשים בגבר הומו?) מעטים הגברים שפגשתי שידעו להעריך את הפער הבלתי נתפס בין הפין לפות. לאו דווקא בארוס, שהוא הרצון לשקוע בתוך; שם ניתן להיפגש ללא קושי. אלא בבשר הדברים, בשאלת הגוף כמכונה, הבשר כשפת דעת, קצה הבשר כקצה הדעת ובקיצור בלי כל פלפולים – כמה עונג לקילו, כמה צמרמורת למטר מרובע. מי שראה אישה גומרת עוד ועוד ועוד, עד קצה הבשר כולו, יודע. לא מדברים על זה. האם הגדולה היא מכונת עונג. היא מוח גרגורים. כמו חתולה, רק בלי הזנב ומאז שאיבדה האם את זנבה איבדה גם את הכורח לחיות ״בליווי הדגמות״ – כלומר למסור לסביבה בקביעות את רמות העונג והפחד שהיא שרויה בהן.
מישהו התבלבל בגלל האין זנב. הוא שכח שהאם הגדולה היא חתולה מיוחמת וזה מה שכל כך מבהיל בה וצייר אותה כאתנה בראש צבא. (פידיאס? זה ״במערב״. אצלכם ב״עמי העולם״?)
ואם ככה הרי ברור למה היא יולדת כל הזמן. יש זיונים שמוכרחים להסתיים בהפריה. רחם בוכה דם בכל חודש זה לא פשוט כמו שנדמה. לא המוסר מדאיג את האם הגדולה. לא הבטיחות מדאיגה את האם הגדולה. הגבר מדאיג את האם הגדולה. אי יכולתו לספק לה עונג מדאיג את האם הגדולה. סכלותו המוסכניקית מדאיגה את האם הגדולה.
לבטיחות ידאגו אחרים, כך מוסרת האם הגדולה.
ולגבי האימננטיות. העונג האירוטי של מעשה האהבה אינו שלם בלי מעשה הלידה, כך אצל האם הגדולה. במובן הזה היא באמת מאד גרידי. היא חותרת אל הדגדגן שבתחת ולא סנטימטר פחות מזה. שם אולי, באופן מפתיע, וולדני, הקול הנשי והקול ההומואי נפגשים?
פיוטר
וואו, זה מדהים מה שכתבת, גליה! " עמוק עמוק בתחת יש דגדגן של הנפש: אזור נטול כל מידה" – מבין המילים הטובות, והאהובות עליי ביותר, שנכתבו בשפת הקודש במאה ה-21. מחכה לראות אותן חקוקות בשערי מקדש האלה בירושלים, שיבנה במהרה בימינו. אמן. (בינתיים אפשר בשילוט חוצות). הייתי מעז לומר שאם הבנתי נכון, אין בינינו מחלוקת, אלא הבדל פרספקטיבות השייך לאותו עולם משמעות. עם יותם, לעומת זאת, שגם דבריו מעוררים בי הערצה גדולה, יש לי ככל הנראה אי הסכמה עקרונית. אנסה לחדד את עמדתי בפעם נוספת ואחרונה (אם כי, אולי, שאיפתי הדיאלקטית לנסח "מי נגד מי" ברור של השיחה הנה טרחנית מדי לטמפרמנט השולט בה).
כמה אפשר להתפעם ולהשתאות? – אתה שואל, יותם – עד כמה שיש בך מן הדיוניסוס. ואין בנו מן הדיוניסוס עד אין קץ, וקצו הוא – האם הגדולה. אך הקץ אימננטי הוא לחגיגה, הוא התהום שעליו רחבת הריקודים עומדת, ולכן קאלי היא גם אלת המוות – משהו שכל כך קשה לתפוס לתודעה המערבית המודרנית. וכן, היתמות התהומית מאם – לא לבלבל עם מות מהאלוהים – היא אחד מפניה האמפיריות המהותיות של האם הגדולה (האופן שבו היא "נופלת למישהו על הראש" כלשונך). מה שאתה רואה כ"מתקתק" בתיאור שלי הרי מוציא אותו מן ההקשר. המודוס "המרייר" (אהבתי) של התפעמות הוא רק אחד מאופני הגישה אל האלוהי (והוא כנראה באמת יקר לי יותר מאשר לך) ואין בו כל עומק – פילוסופי, פואטי, או קיומי – אם הוא לא רואה את המוות. אגב, לא אמרתי דבר על "זיונים בכל מקום". הלוואי! בעולמי – אינני מרגיש שבראתי אותו – אלה נחווים כמתן האלים: פלא נדיר וכל פעם חסר תקדים.
המחלוקת המהותית היא על עצם הסטטוס של הארכטיפ. אני יודע היטב למה אתה מתכוון ב-"קיבליות" ושותף במידה רבה לאיבה שאתה רוכש כלפי ההיגיינה הציבורית, המוסרנות החדשה, וכו'. אבל אני תוהה מהו הערך המושגי – או האלילי – של זיהוי התופעה הזאת עם קיבלה. האם זאת ריטוריקה אשר נועדה להלביש או – וכאן החשש – להחליף את הניתוח הסוציולוגי של התופעה (למשל, במונחי ההשערה שלא רק הפטריארכיה דחקה את הנשים לעמדות שאתה מונה, אלא שעמדות אלה הן הן פניה העדכניות של הפטריארכיה) או ביקורתה הערכית (למשל, במונחי תפיסה מסוימת של חרות אקסטטית). מה הטעם לשמות האלים ללא חוויית האלוהי? או שמא עיקר הצעתך זה לחשוב את הגורם הזר לך במרחב החברתי במונחי אלוהות עוינת – אלוהות שאינך חווה ישירות כאלוהות ואשר אלה שפועלים תחתיה, כביכול, אינם מזהים ככזו או עובדים בשם זה?
כאמור, מה שנראה לי בעייתי ביותר זה שבחירתך בארכטיפ מניחה קיום אובייקטיבי של ישים מסדר האלוהי או גם מסדרים אחרים כנגד הדרישה לגילויים החדש. (תקן, אותי אם אני חוטא לתפיסתך.) למשל, אתה כותב "חופש – בחיים ובכתיבה – מתקיים רק מחוץ לעולם שתחום בין רגלי שולחן המשפחה". האם עלינו להניח שמשפחה היא דבר מה שמהותו ידועה לנו מראש? אני אתעקש שהחופש – בחיים (בעיקר) וגם בכתיבה עד כמה שהיא משרתת חיים – גלום בניסוחו החדש של ההכרחי, ושל מהות זו בפרט. המשפחתי הנו הכרחי עד כמה שקיומנו נטוע בעובדת הנטאליות ועד כמה שאופניה וגבולותיה של קרבה אפשרית לאדם אחר היא שאלה עבורנו. לכן להמציא חיים – והרי זאת המטרה, מטרה שאין להשיגה בלא האלים – זה, בין היתר, לגלות את הפנים שלא נראו עוד של הלארים (lares) והפנאטים (penates) שלנו. נדמה שקרן דותן ואתה מסכימים על תפיסה מהותנית של המשפחתי. צורם לי שבהגדרתך את החופש ביחס למשפחתי, אתה מציע להסתמך על ארכטיפ משפחתי יציב (אם) – ארכטיפ שאותו קאלי (או, לפחות, מה שאני מכנה בשם זה) מאפשרת לפרק. [אני חושב שאתה צריך לעזור לקרן דותן לחנך את צאצאיה. – תהיה בנאדם! – אבל רגע, האם זה לא מה שאתה עושה אמצעות כתב העת "לוט"!?]
גליה הפנתה אליך את השאלה הפילוסופית והדוחקת ביותר לויכוח. למעשה שתי שאלות: מהו "יסוד"? ומהו היסוד? אני, למען האמת, ספקן אפילו ביחס למהות היסוד הנשי והיסוד הגברי. קשה לי מאד עם כל נושא ההבדל המיני, הוא תמיד נראה לי מצמצם את ההבדלות המבעבעת של ההבדלים, ומבחינה פרגמטית אף פעם איני מרגיש בו צורך אמיתי (לא בפילוסופיה ולא במין). אולם מעוררת בי השתאות הפרספקטיבה הקיומית, הבלתי נגישה לי כגבר, שמתמללת גליה, ואולי דבריה מאפשרים לי לסמן ניסוח של ההבדל המיני שקל יהיה לי לקבל יותר מהאחרים: ההבדל בין הגבר לאישה הוא ההבדל בעמדה ביחס לאלוהות הנשית. (להבדיל מניסוחו הביולוגי – הבדל בין פין לפות, או מבני בפסיכואנליזה – ביחס לפונקציית הסירוס). מהצד של הגבר, היחס לאלוהות הוא של תשוקה (כלומר יחס חיצוני, ריאקטיבי, ופעיל); מהצד של האישה – לאו דווקא גילום, אבל סוג של מבט מבפנים, או דיבור בשם. מעניין, אם נחליף את הצדדים בחזרה למבנה של האלוהות הגברית – האם הגבר מדבר מבפנים? לא, זה לא יתכן. הגבר והאישה כורעים זה לצד זה בתפילה מול האב הבלתי נראה, בעוד שהאיוש הגברי של עמדת האל – זה מרשם האלימות הפטריארכלית בפניה המכוערות ביותר: האב המכה, הבוס המרשה לעצמו וכו'. האסימטריה הזאת בין עולם האלוהות הגברית ועולם האלוהות הנשית היא נגזרת של אפשרות הלידה ושל הפרספקטיבה הקיומית הכרוכה בה. הולדה ולא אי הולדה היא פריבלגיה (סורי), אך אני מעדיף את המילה "סגולה". אהבתי מאד את הקישור בין סגולת ההולדה לסגולת ההתענגות. הגענו למקום בו שאקטיזם (shaktism) נושק לפמיניזם. לא ידעתי שאי פעם אקרא לו "דגדגן הנפש אשר בתחת" – הנה לכם נפלאות השיום!
נ.ב.
צר לי לשמוע, גליה, שהאלה מודאגת מהיכולות שלי. אני עושה כמיטב יכולתי ונשבע לך במי הגנגס והירדן, אשתדל עוד יותר!
יותם
נותרתי איפוא נציגו האחרון של המדע, נוכח הטירלול הפגניסטי והנימפומני שמתחולל כאן, דווקא כאן, בלוט, כתב עת רציני.
והמדע, הוא יקר לליבי. בזמן שהשכנים שמעבר לקיר הגבס מזדיינים בקולי קולות, מה אתם חושבים שאני עושה? אני קורא מאמרים מדעיים! פסיכולוגיה, ביולוגיה, כימיה, אלכימיה, מדע ישן, מדע חדש, מדע עליז. זה משלהט את הדמיון. ומה עוד אני עושה כשאתם מקיימים את פולחני הארוס שלכם – אתה סביב למזבח האלה ואת בחיפוש אחר הגבר שיספק אותך – אני מאונן! אבל אני עושה את זה אך ורק באופן מדעי. מיזוג של יסודות ועקרונות ופנטזיות בשיעורים מסוימים ועל פי חוקים מסוימים. ואומנות טובה היא מדע, נסיון לבדוק דבר מה בתנאים מסוימים; בלי התשוקה המדעית נותר רק הפולחן או הריר או בעברית – דורי מנור, ושיחה טובה, גם כן מדע – מה יקרה אם נזמן את זו ואת זה ונברר את הדברים בנקודת בקצה שלהם, והחיים שמוערכים עלי כלומר החיים שלי, גם כן מדע, בדיקה של מחשבות ושל פנטזיות בעולם.
והדיוניסי, והאשה, אותם אני חווה בעיקר כמפגש עם הנורא (חשבתי כשקראתי את הדברים של גליה על העובדה הפיזיולוגית המדהימה, הפער בין גיל שיא המיני של נשים ושל גברים, נשים בטח מדברות על זה יותר), אבל בדרך מדעית. בדרך מדעית אני מחייב את העולם וחי בעולם כפי שהוא, אני חוזר פיוטר – העולם בדיוק כפי שהוא. בלי גלגולי עיניים מתחטאים (אנטי-מהותנות!) ושקרים אידיאליסטים כנהוג סביב המזבח ההטרוסקסואלי. קרן דותן לא הופכת בחצות הלילה לשחרזדה וכל מרצה טרחן אינו דיוניסוס במסווה והעורכת לשונית היא לא קאלי בתחפושת – העולם בדיוק כפי שהוא.