ירון בן-נאה
מכתב עברי קצר וענייני מגלה טפח מסיפור מרתק וכנראה בלתי רגיל. יתום יהודי מתגלגל בשלהי המאה התשע-עשרה מקפריסין הבריטית לעיר עזה, עיר נמל קטנה ודלה הנמצאת עדיין בשלטון העות'מאנים, ועוסק בזנות. אנו מתוודעים לקיומו כשהקהילה היהודית הקטנה מתלוננת בפני הרב הראשי של ירושלים על אותו נער ומבקשת להביא לגירושו מהעיר בטענה שעיסוקו בזנות ממיט קלון על הקהילה כולה. איננו יודעים כיצד הגיע אותו נער לעזה, לשם מה, וכיצד הצליח בכלל לתקשר עם אנשי המקום, רובם ככולם כנראה דוברי ערבית. מדוע לא פנה לעיר אלכסנדריה, עיר נמל משגשגת וקוסמופוליטית בשלטון בריטי.
עזה ישבה מאז ומתמיד על אם הדרך היבשתית בין מצרים לסוריה הגדולה. במחצית השניה של המאה הי"ט צמח נפח הייצוא מנמל עזה במידה משמעותית. עיקר הייצוא היה של תוצרת חקלאית מדרום הארץ – כמויות עצומות של שעורה, שנועדו למבשלות הבירה באי הבריטי – כפי שהראה דותן הלוי, ואבטיחי פקועה ('חנדל') שנועדו לתעשיית התרופות באירופה. נסיבות אלו משכו אל העיר מהגרים, בהם גם יהודים, מארצות אחרות ומערים אחרות בישראל. בשלהי המאה חיה בעזה קהילה יהודית קטנה שמנתה כשלושים משפחות, רובן ממוצא מגרבי ומיעוטם ספרדים דוברי לאדינו ואשכנזים. מספר אוכלוסי העיר בתקופה זו נאמד בכחמישה עשר אלף.
מכתב הבקשה שנכתב בשנת 1895 פותח צוהר אל מגוון סוגיות. ביניהן נוכל למנות יחסי יהודים-ערבים ותודעת מיעוט בארץ ישראל בשלהי השלטון העות'מאני, אתניות, תחושת הנתינות והשייכות היהודית במדינה העות'מאנית בעידן שאחר הרפורמות (התנט'מאת), מקומיות מול זרות, כבוד ובושה, וגם היחס לזנות גברית בעיר נמל מוסלמית קטנה במזרח אגן הים התיכון. רק לעיתים נדירות מזדמנים לידינו מסמכים החושפים את האווירה הציבורית בזמן ובמקום מסוים, ומבטאים את נקודת המבט הפנימית של קבוצה שאינה מלומדת ואינה אליטה בשום מובן, כפי שמעידים שיבושי הלשון. המקור שמור באוסף היש"א ברכה שבספריה הלאומית (1271'4, תעודה מס' 132), ולהלן העתקתו. פירוש ראשי התיבות, ההשלמות וסימני הפיסוק הם מידי:
ב"ה
מעי"ת [=מעיר תהילה] עזה לעהק"ו [=לעיר הקודש] ירושת"ו [=ירושלים תיכונן ותיבנה] ביום ז"ך לח'[דש] טבת ש'[נת] התרנ"ה לפ"ק [=לפרט קטן]
לכת"ר [=לכבוד תורתו] מע'[לת] הרב הגדול מעוז ומגדול נר ישראל, ראש גולת אריאל, נשיא ישראל, מקודש מקודש, עטרת ראשנו, מורנו ורבנו, אבינו מלכנו, רוענו גואלינו, כמוהר"ר [=כבוד מורנו הרב ר'] יש"א [=יעקב שאול אלישר] ברכה מאת ה'. אתה ה' תשמרהו וכצינה רצון תעטרהו, ואורך ימים תשביעהו, עד ביאת משיחנו, בימיו ובימינו תושע יאודה [!] וישראל ישכון לבטח כיר"א [=כן יהי רצון אמן].
אחר שי"ש [=שים שלום] ואחרי הניו"ק [=נשיקת ידיו ורגליו קודש] באנו בשתי שורות אלו להודיע לכת"ר [=לכבוד תורתו] במצב עדתנו פה, אשר ימצא כעת כשנים עשר משפחות, וברחמי ה' וברחמי הוד כבוד מלכותו [=הכוונה ככל הנראה לסולטן עבדולחמיד השני] חיינו עד עתה כבני מלכים בין אומות העולם. וכעת בא ילד מילדי העברים והוא מאי קפריסין ואין לו גואל ושמו ניסים כהן, ובא לעולל עלילות ולהיות תוֹעבה [=כלומר זונה ממין זכר] בין הישמעאלים, עד אשר מצב היהודים מאגירא [!] רמא לבירא עמיקתא והיינו חרפה לשכננו. ואומרים לנו 'ראו הביאו לנו נער עברי לצחק בו'. ועתה אנחנו מתפחדים ממא[ו]רעות הזמן כי מי יודע. על כן הננו נחלה פני הוד כבוד מלכותו להרים את המכשול הזה, ולכתוב לסעדת הפחה [=פאשא, מושל ירושלים] להודיע להקאיימאקאם [=קאימקאם, מושל נפת עזה] לשלוח [=כל' לגרש] אותו מעזה, כי לא נוכל להראות חוצה מלעגי הישמעאלים. ועל כן באנו לחלות פני קדשו שיראה לבער את הקָדֵש הזה מארצנו, כי לא נוכל שאת וכדאי [!] בזיון וקצף. והננו מצפים לתשובתו הרמתה ועינינו לך תלויות ואין להאריך זולת החיים והשלום.
הצעיר אהרן בוטון הי"ו [=ה' ישמרו ויחייהו] שו"ב [=שוחט ובודק] עזה יע"א [=יכוננה עליון אמן]
אחריו חתומים הצעיר אליהו ארוואץ הי"ו ס"ט, שבתי ש[...], מורדכי [!] בן יאיר הי"ו, יוסף ן' יאיר ס"ט, הצעיר אברהם הכהן ס"ט, אברהם צוריאנו הי"ו, משה ן' יאיר ס"ט, אברהם בווינוס הי"ו, יוסף [...].
כותב המכתב והחותם הראשון הוא אהרן בוטון, ששימש שוחט ובודק ומעין מנהיג רוחני של העדה הקטנה. מתוקף ידיעותיו וסמכותו, הוא זה הפונה בשם הקהילה הקטנה אל החכם באשי, הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר, המכונה 'יש"א ברכה'. אלישר כיהן רבה הראשי של הקהילה בירושלים וראש העדה היהודית בארץ ישראל במערך האימפריאלי-העות'מאני בשנים 1906-1893. עזה השתייכה השתייכה מנהלית למחוז – מֻתַצַרִפְלִכּ – ירושלים. מכאן העתירה המופנית לראש העדה היהודית בירושלים, בירת המחוז, בבקשה שזה יפנה לפאשא, מושל המחוז, שיורה לקאימקאם, מושל נפת עזה, להביא לגירוש הנער מעירו. מושל ירושלים, אברהים חאקי שכיהן בתפקידו בשנים 1897-1890, אינו נזכר בשמו, אלא בתואר 'סעדת הפחה', כלומר כבוד הפאשא.
מבנה הממשל בעזה, תמונה מ-1880-1900
מתוך ספרו של יעקב לנדאו שהביא מתוך אלבומי סולטאן עבדולחמיד
הכותב ועמיתיו מבקשים להביא לגירוש נער יהודי, מהגר מקפריסין העוסק בזנות בעזה, משום שעיסוקו פוגע בכלל יהודי עזה.
הכותב מתייחס אל הבחור במינוח המקראי קָדֵש (צורת הזכר לקדשה, המציינת את מי שעוסקת בזנות פולחנית), וגם כ'תועבה', המשקפת את העמדה המקראית ביחס להומוסקסואליות (ויקרא יח, כב). איננו יודעים בן כמה הנער, וספק אם הכותבים ידעו את גילו. הם ודאי שיערו על פי מראהו, ואולי מישהו שמע ממנו מספר כזה או אחר. הגיבור שלנו בהחלט עשוי להיות קטין שעדיין לא הגיע לגיל מצוות – כלומר שלוש-עשרה, וקרוב לוודאי שהיה נטול זקן (זקן היה פוגם באטרקטיוויות שלו כאובייקט מיני), ובשנות העשרה לחייו, אחרת היו מכנים אותו בחור. לתואר 'נער' גם משמעות נוספת – מנוער ממצוות, אינו מקיים אורח חיים יהודי. לא נאמר גם דבר על מניעיו להשתקע בעיר. יתכן שהנער ניסים הגיע אל העיר בגלל הקשר הבריטי של סחר השעורה, ואפשר שהזדמנות להפלגה חינם, או הבטחה שהבטיח לו מאן דהו, הם שהביאוהו לעזה ולא לאלכסנדריה הקוסמופוליטית הקורצת הרבה יותר למהגרים. אני סבור שהכותבים מזכירים את זרותו, כדי שלשלטונות העות'מאניים – שנעשו רגישים לעליית יהודים - תהיה עילה נוספת לגרשו, אולי בחזרה לקפריסין.
ציטוט דבריהם של אנשי עזה "ראו הביאו לנו נער עברי לצחק בו" (בראשית, לט: יד) מתייחס ישירות לדבריה של אשת פוטיפר המספרת לאנשי משק ביתה על ניסיון הפיתוי כביכול מצד יוסף, הנער העברי יפה התואר שהגיע למצרים. רמז ליופיו של ניסים, הנער הזר, ואולי גם בהיר וצעיר, ולכן גם נחשק יותר מעמיתיו לעיסוק. יהדותו לא שיחקה שום תפקיד כאובייקט מיני.
כמעט כל המחקרים המתייחסים לזנות בעיר העות'מאנית מתייחסים לנשים, ובודדים מזכירים אגב אורחא גם זנות גברית. חוקרים כדרור זאבי Zeevi, Producing Desire, 2006), מרינוס סאריאניס (Sariyannis, Prostitution, 2008) וג'יימס בלדווין (Baldwin, Prostitution, 2012) בחנו את העניין בעיקר מנקודת המבט החוקית, והראו פער בין העונשים הקנוניים על זנות ('זינה') לבין העדר ענישה בפועל. צירוף של גורמים גרם לכך – הקושי להוכיח קיום עבירה המתנהלת בדרך כלל בפרטיות הבית, ומצד שני מידה של סובלנות כלפי תופעה אנושית בלתי נמנעת. השלטונות היו עסוקים יותר באופנים בהם פגעה הזנות בחיי היומיום של הנתינים (שמצידם לא ביקשו להעניש את החוטאים, אלא להרחיק את המטרד), בהפרעה לסדר הציבורי, ולא בהענשת חוטאים על פי ההלכה. בפועל לא הוענשו זונות וסרסורים אלא בגירוש מהשכונה או מהעיר.
מקרים מעין אלו נזכרים לא אחת בפנקסי בית הדין השרעי של ירושלים מן המאות הט"ז-הי"ח. לרוב דובר בהרחקת נשים משכונת מגורים בהוראת הקאדי בעקבות תלונות התושבים על הפרעה לתושבים והתנהגות לא מוסרית, כגון שתיית אלכוהול, כניסת אנשים זרים לבית ושמיעת מוסיקה בקהל מעורב של גברים ונשים המתפרשת מאליה כרמז למעשים חמורים יותר המתרחשים בצינעת הבית. הבקשה להרחיק את ניסים מעזה היתה אפוא מעוגנת היטב בנוהג העות'מאני של גירוש אדם שהתנהגותו המוסרית מפריעה לציבור.
מעט מאד ידוע על זנות של נערים במרחב העות'מאני (ראו למשל סאריאניס, שם, 62-60). איננו יודעים כיצד הגיעו ילדים ונערים לזנות – וניתן רק לשער צירוף גורמים - העדר מבוגר אחראי למעשיו של הקטין, הכרח להתפרנס, סביבה שמאפשרת נזילות מינית ובה נצרכת זנות משני המינים כזו ואולי גם חיפוש אחר חיבה ועניין. יש לא מעט ידיעות על נערים שעסקו באמנויות הבמה וסיפקו גם שירותים מיניים בתשלום. הזנות התקיימה בבתי הזונות, בבתי סרסורים/יות, ובמיוחד בבתי מרזח אותם פקדו ספנים, חיילים ומבקרים בעיר (במקרה של עזה הרבה בדואים), ובבתי מרחץ (חמאמים) שממילא היו מרחב חד-מיני מובהק ומקום שמאפשר זאת. לא הוצמדה שום תווית שלילית לגבר שצרך זנות מכל סוג, במיוחד אם הוא ממלא את התפקיד הגברי כמי שחודר לגוף האחר, וכל עוד העניין נעשה בדיסקרטיות ובמידה.
לא פחות מסיפור של אותו נער שהיגר לעזה מקפריסין (שנמצאה בשלטון הבריטים), ולמחייתו עסק בזנות בעיר הנמל הארצישראלית, מעניינת החשיפה של התודעה הקולקטיבית של היהודים בעיר, או לפחות זו שהכותב מבקש להפגין – נתינים עות'מאנים שווי זכויות הנהנים מקיום שלו ובטוח. הכותב אף מפליג ואומר כי "חיינו עד עתה כבני מלכים בין אומות העולם". ביטויים מסוג זה מאששים את הנחות המחקר העכשווי ביחס לזהות, לתחושת השייכות ולהזדהות עם המדינה העות'מאנית בעידן החמידיאני, ימי שלטונו של הסלטאן עבדולחמיד השני, 1908-1876. המחקר הקיים (בעיקר Campos, Ottoman Brothers, 2010; Cohen-Phillips, Becoming Ottomans, 2014) בחן תגובות קהילתיות-רשמיות, ותגובות של קבוצות משכילות יחסית במרכזים יהודיים, וכאן לפנינו עדות 'מלמטה' על תחושתם של יהודים בפריפריה, שלא היו מוטרדים בשיקולי תדמית, וספק אם קראו עיתונים, או היו מעודכנים בנעשה בבירה האימפריאלית.
השיח אודות הבחור אינו הלכתי או מוסרי. העותרים מתייחסים אך ורק לנזק התדמיתי, קרי לפגיעה במעמדם הם מול המוסלמים. אין גם רמז באשר לתפקידו של הבחור במעשה המיני, אך אין ספק שהוא ממלא את התפקיד הפסיבי, הנחדר, וזו הסיבה ללגלוג עליו ועל בני דתו.
הדיבור על כבוד או העדר כבוד המגולם בביטויים "היינו חרפה לשכנינו", "וכדי בזיון וקצף" המתארים את החווייה הבלתי-אמצעית הנוכחית, מרתק לא פחות. התנהגות חסרת כבוד של יחיד משליכה על כל בני הקבוצה, כאן אלו יהודי עזה. זנות נערים או נערות ונשים אינם חריגה כשלעצמם, אין גם פליאה על כך שיהודי עוסק בזנות. הבעיה היחידה נעוצה בכך שבעיר זו כולם מכירים אותו כיהודי, והדבר משליך על כבודם של חברי הקהילה היהודית הקטנה.
ביטוי דומה למנטליות זו מצוי בדבריו של יוסף מיוחס, בן למשפחה ספרדית נכבדת וסגן יו"ר ועד יהודי ירושלים. כאשר הלה נדרש לבעיית הזנות של נערות ונשים יהודיות בעירו בשנים 1918-9 הוא ראה זאת כ"עלבון" ופגיעה בכבוד, וצידד בהרחקת הזונות מהעיר, או למצער מן השכונות שבמרכזה (מרגלית שילה, זנותן של בנות ירושלים במוצאי מלחמת העולם הראשונה: מבט גברי ומבט נשי, ירושלים וארץ-ישראל 1 (תשס"ד), עמ' 196-173, במיוחד בעמ' 180). גישה גברית-פטריארכלית זו, טיפוסית לבני היישוב הספרדי הישן, עליהם נמנו גם יהודי עזה.
לצד הבושה השתרר בקהילה עוד רגש. מחבר האיגרת משתמש במילים מאד חזקות וברורות לתיאור הרגשות של יהודי עזה בעקבות פרסומו של אותו נער: "עתה אנחנו מתפחדים ממאורעות הזמן". חשש עמום זה שטיבו אינו ברור מחשיד את אמיתות התיאור האידילי שנמסר קודם. דומני שהעובדה שמדובר בלעג בצורה ובשיעור שמטריד אותם רומזת לקיומם של משקעים מסוימים ביחסי העדות בשלהי התקופה העות'מאנית, ועל כך יש אמנם עדויות מעזה עצמה, שאולי האוירה בה הושפעה מעלילות הדם במצרים, האחרונה שבהן בפורט סעיד בשנת 1895. הופעת ניסים כהן רק זירזה, ואולי שימשה אמתלה לפרוק את המתח בהקנטות והצקות יומיומיות במרחבי הבילוי המשותפים.
המכתב שהבאתי כאן חשף טפח מהווי החיים של קהילה יהודית-ספרדית ילידית בשלהי השלטון העות'מאני בשפתה שלה. יהודי עזה טענו בעתירתם כי רק סילוק הנער הזר מן העיר יאפשר להם לשקם את כבודם, ולהתהלך ברחובות עירם כבעבר, ללא מורא וללא בושה, ומתוך יחסים טובים ומכבדים עם שכניהם המוסלמים.
עד למאה הי"ט היתה החברה היהודית, בדומה לחברת הרוב המוסלמית, חברה מסורתית שלה קוד של כבוד של ציבור ויחידים - זכר או נקבה, ערכי סולידריות וערבות-הדדית, ומנטליות של חשש מעונש אלוהי קולקטיווי על התנהגות לא-מוסרית של אדם יחיד. במכתבם אל הרב הראשי חשפו את יחסם לזנות הגברית – מעשיו של אותו נער היו עניינו הפרטי, ולהם אין שום עניין בשיפוט דתי או מוסרי. תלונתם היא על כך שפעילותו משליכה על כבודם כבני אותה עדה דתית בעיני שכניהם, ומקרינה על היחסים בין עדת המיעוט היהודית לרוב המוסלמי, עימו חלקו את אתוס הכבוד הגברי. מסורת ומודרניות משמשות זו לצד זו.
לחמלה ולסולידריות היהודית הנודעת (גם אם זו מדומיינת לא אחת) לא היה כאן שום מקום – גורלו של היתום לא ענין אותם. הקהילה המתגבשת והלא-מבוססת בעזה ביקשה להרחיק לצמיתות מהגר צעיר, חסר משפחה וחסר כוח, שכמובן גם לא יכל לערער על פקודת גירוש מטעם השלטונות. איננו יודעים מה עלה בגורלו של ניסים לוי, אך הקהילה היהודית הקטנה בעיר הוסיפה להתקיים לצד שכניה, ואף התחדשה וצמחה לאחר המשבר של שנות מלחמת העולם הראשונה.
על זנות גברית בארץ ישראל המנדטורית ראו:
עפרי אילני, נגע נפוץ במזרח: תיאורים של הומוסקסואליות בעיתונות העברית של תקופת המנדט, זמנים 131 (תשע"ה), עמ' 21-8
Orna Alyagon Darr, Plausible Crime Stories: The Legal History of Sexual Offences in Mandate Palestine, Cambridge 2018
כל התמונות, אם לא צוין אחרת, צולמו על ידי אנשי המושבה האמריקאית בעזה סביב 1900 ומובאות מתוך אוסף ספריית הקונגרס של ארה״ב.